אני רק ניסיתי לשבת ולכתוב.
היית מצפה למשהו אחר? זה שיעור מחורבן, היית חושב שאני יכולה
לשבת ולכתוב בלי להטריד אף אחד.
זה לא היה המקרה - כנראה שאפילו הנוכחות שלי מפריעה לחבריי
המלומדים לכיתה.
זו הייתה המתכונת הרגילה, עניין של להתחיל בזריקת ניירות,
לעבור לעטים ועפרונות, להמשיך בקללות והתפרעות כללית. אני
אוהבת לחשוב על עצמי כאדם סבלני ולא כל אחד היה יושב בשקט
ועובר את כל מה שאני הייתי צריכה לעבור כל יום, כל שיעור, כל
הפסקה. כל דקה.
דקה. שתי דקות. חמש דקות. עשר. אני יושבת ומכרסמת בתוך עצמי.
הם לא באמת פוגעים בי - מי הם שיגרמו לי להרגיש רע עם עצמי?
אבל הם כן עיצבנו אותי.
זה מנקר ומנקר ואני מתחילה להרגיש סדקים.
הם נחרצים עוד קצת ועוד קצת לאט לאט עד שלבסוף אני נשברת.
בשנייה אחת אני מסתובבת. "לכו להזדיין!!".
"יעל מור!!" המורה הרעימה בקולה את הכיתה שנדמה כעת. "מה
עשיתי??" התחלתי לומר, אך היא קטעה אותי והוציאה אותי מהכיתה
בגסות.
השיחה עם המנהלת לא הייתה טובה יותר מהכיתה עצמה - הדהים אותי
באותם רגעים כמה אני לבד.
"את גורמת לפרעות בכיתה. את מפריעה למורה ולמהלך השיעור וזו לא
פעם ראשונה. ברור לך שנצטרך לנקוט כאן פעולה רצינית." היא
דיברה בקול רציני, הטון הזה של מנהלי בית ספר.
"מה?!" קראתי בפליאה של מיליוני תמימים שנידונו לכיסא החשמלי,
"לא עשיתי כלום! זה כזה לא פייר. איזה עשרה ילדים הציקו לי, לא
נתנו לי ללמוד, הרביצו לי, זרקו עליי דברים ובכלל עשו בלגן בכל
הכיתה. איפה הם עכשו??"
"בכיתה, לומדים, כמו שאת אמורה".
"מה?? אני עושה כל מה שאני יכולה בכיתה, אני באמת משתדלת
ולומדת, הם חבורה של טרוריסטים בפוטנציה והם אפילו לא מקבלים
נזיפה! הם אלו שהציקו לי!!"
"אני בטוחה שהייתה להם סיבה", היא בחנה אותי מלמטה למעלה. היה
גועל מסויים במבטה, הכרתי את המבט הזה. מבט של התנשאות, של 'את
לא ראויה'. מה אני אי פעם עשיתי לך? לא לבשתי בגד של קאסטרו?
אמרתי את דעתי הכנה בקשר למשטר הקומוניסטי בשיעור? ישבתי עם
דיסקמן שמנגן משהו שאינו מוסיקה מזרחית בהפסקה? מה זה עניינך
בכל אופן?

Safety-Pin: אל תקחי את זה ללב, אוקיי?

ScarLetina: איך לא??

Safety-Pin: את הרבה יותר חכמה מהם..

ScarLetina: העולם מנוהל על ידי אידיוטים.

Safety-Pin: יהיה בסדר מתוקה.

ScarLetina: איזה מזל שיש לי אותך... אפילו החברים שלי כבר
הפסיקו להבין. אני לגמרי לבד.

Safety-Pin: ותמיד יהיה לך אותי יפה שלי. אני אוהב אותך, את
יודעת את זה?

ScarLetina: :)

Safety-Pin: :)

Safety-Pin: אנחנו עדיין נפגשים יום שישי?

ScarLetina: על הגג של עזריאלי, כן. פאק, אני לא יכולה
לחכות..

ScarLetina: אני אוהבת אותך :)

Safety-Pin: גם אני אותך :)

"יעל?"
"גיא?? אלוהים ישמור."
"התכוונתי לספר לך."
החבר שלי הוא איש. הוא לא... הוא לא ילד. לא נער. אפילו לא
בחור.
איש. בן כמה הוא בכלל?
"אני בן ארבעים ושתיים."
אה.
"אני... אני כל כך מצטער. אבל את יודעת שאת מאוד בוגרת
לגילך."
חייכתי.
"אתה באמת חושב?"
הוא הינהן לאות כן והוסיף:
"את הבחורה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. אני אוהב אותך". התחבקנו
חזק חזק. זה הרגיש חצי כמו חיבוק אבא וחצי לא. אחר כך הלכנו
אליו לדירה.

לא אכפת לי. בכלל לא אכפת לי בן כמה הוא, כי גיל בכלל לא משנה,
ואני בוגרת לגילי. כן, אני חייבת לומר שהשוק הראשוני היה. אבל
זה לא משנה.
אני לא תלמידה רגילה בחטיבת הביניים. אני בנאדם אמיתי וחכם עם
רגשות. אני יותר מכל האנשים האחרים שם, ורק הוא רואה את זה. לא
אכפת לי שכל הבנות מסביבי מדברות על החברים שלהן יותר, כי אני
מצטרפת לשיחה סוף סוף, מספרת להן שחבר שלי גיא קנה לי שרשרת
והסיע אותי במכונית שלו. שאני וגיא אוהבים לנצח לנצח, ושבסוף
שבוע אני אלך לישון אצלו שוב.
לא אכפת לי שהייתי צריכה להקריב קצת בשבילו, כי אני בת 14, אבל
מבפנים אני הרבה יותר.
ודברים כאלה זה בסדר בין שני אנשים מאוהבים בכל מקרה. אפילו אם
זה כואב קצת ויש קצת דם בהתחלה.
כשהוא מסתובב אליי, מדליק סיגריה, ומלטף לי את הלחי, הוא תמיד
אומר, "לכי תתלבשי מתוקה שלי, אשתי אמורה לחזור". ותמיד כשאני
מחפשת את התחתונים שלי הוא מחבק אותי חזק חזק מאחור, חיבוק
שהוא חצי אבא וחצי לא, ולוחש לי באוזן, "אותך אני הכי הכי
אוהב."


אהבה היא עיוורת... אהבה היא מעוורת... אהבה תמיד נמצאת
במקומות הלא נכונים בשביל אנשים מסויימים.