גם בי יש את זה.

גם בי יש את השפה המליצית והמילים הגבוהות, השפה הרומנטית
שאינה בשימוש בחיי היום-יום, בדיבור ואפילו במילה הכתובה.

יש בי סקרנות, פחד, כמיהה.
יש בי את חוסר ההבנה של הפרטים הקטנים, ובניגוד מוחלט וכמעט
אבסורדי, את הבנת התמונה הגדולה.

ויש בי את הכעס, והתמיהה, והחשש התמידי, והלילות ללא שינה של
התלבטויות, התפלספויות במחשבות הקטנות (או הגדולות), של לפני
ההירדמות והשקיעה בשינה עמוקה. שינה שעוטפת חזק, כמו צמר גפן
רך אך עיקש, לא מאפשרת לדבר לפגוע או לחדור דרכה.

גם בי יש את החלומות הנפלאים, ואת הסיוטים המטרידים.
גם בי יש את הפחד הזה מהמוות, שלי ושל יקיריי, ואת התפרצויות
הכאב שנשמר זמן רב עד שנדמה שעוד רגע ואתפוצץ.

אבל נדמה לי שאין בי את התמימות, ושמעולם לא הייתה.
נראה שמעולם לא הייתה לי חוסר ההכרה לסובב אותי,
ושאת הילדותיות והתמימות המתוקה, הנפלאה,
מעולם לא טעמתי,
שאיבדתי עם יציאתי אל העולם, או שישה חודשים אחר-כך -
זה לא באמת משנה, כשבין כה וכה לעולם לא אזכור או אדע.

מילאו אותי הפחדים, הספקות, הבגרות שהייתה שם תמיד, האחריות
שהייתה עול כבד על כתפי. מילאו אותי הבובות, ואחר כך הלימודים,
החוגים והספרים, שלקחו אותי לעולמות פנטסטיים, רחוקים.

אך מעולם לא נמלאתי באהבה. טהורה, אמיתית, כואבת, חותכת בבשר.

נמלאתי חיבה, צחוק, אושר, שמחה.
נמלאתי געגועים שכאבו כל כך וגרמו לי להאמין שעוד רגע וכבר לא
אהיה, כי הם יכלו אותי לחלוטין עד שלא יישאר דבר.
נמלאתי בדמעות, של כאב או של שמחה, מאושר או מגעגוע.
נמלאתי פחד, בדאגה כלפי יקיריי.
אבל האם אי פעם נמלאתי - באמת - באהבה?