יום אחד, ממש בקרוב
אפרוס כנפיים ואתחיל לחשוב,
על מקומות אליהם אברח,
מקומות עם מגע משי ורך.
אז אתה אומר,
שאתה לא חוזר
שאני חייבת להתגבר,
ושהסוף לא יהיה כל כך זוהר
השמש לא תזרח
-גם אם אברח.
וכששאלת אותי, ממה אני כל כך מפחדת?
ולמה אני בכל זאת נשארת?
שיקרתי ואמרתי, שלי אין בכלל פחדים
ושאני פשוט, מחכה לאחרים.
אבל עמוק בפנים אתה יודע,
שהפחד ממש משגע.
ואני מפחדת לעוף,
מפחדת לגלות שכנפיי אינן אמיתיות.
מפחדת לגלות, שאין מקום אחר,
ואין כזה דבר "טוב יותר".
ויום אחד פתאום, קפצתי מחלום [חלון?],
ועכשיו אני יודעת,
שכנפיי אמיתיות,
ושאני נמצאת בידיים טובות.
אך דבר אחד עוד נותר לי לגלות,
אם אכן יש כזה דבר "טוב יותר",
ואם בכלל שווה לוותר
על מה שאולי יתברר,
כדבר הטוב ביותר?
למען האמת,אני בעצמי לא כל כך אהבתי את היצירה,
זה נכתב לפני די הרבה זמן, ולא ממש רציתי לגעת בזה, בסך הכל,
מאז שהוא נכתב הוא עבר מעט שינויים.
עז =] |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.