החוק הראשון של מועדון קרב הוא: לא אוכלים המבורגר באחת-עשרה
בלילה אחרי שבוע של אכילת דגים.
החוק השני של מועדון קרב הוא: לא הולכים לסרט, עם הרבה קטעים
קשים לצפייה, אחרי שלא אוכפים את החוק הראשון של מועדון קרב.

"קפה או תה?", שאלה הדיילת החיננית שעמדה ליד המושב שלי והציעה
שתייה חמה. התעוררתי למשמע קולה המצפצף, כנראה שנרדמתי, הרהרתי
לעצמי, ומיד סימנתי לה עם היד לכיוון קנקן התה. קפה תמיד היה
עבורי משקה מר ותפל, שלא הבנתי מדוע מישהו ישתה אותו מרצונו
האישי. הייתי בדרך לפורטוגל לרגל נסיעת עסקים נוספת והפעם כדי
לתקן איזו תקלה באתר לקוח, crisis כפי שקראו לה בישיבה שקדמה
לנסיעתי. עד לרגע שהתחלתי לעבוד לא תיארתי לעצמי שיש business
trips גם בגיל 24 אבל מהר מאד הנסיעות הפכו לחלק אינטגרלי
מהעבודה שלי. הנסיעה הזו הייתה יכולה להיות בדיוק כמו כל שאר
הנסיעות שקדמו לה - סטנדרתית, רק שמשהו השתבש שם בדרך. כבר
מההתחלה היו סימנים מקדימים לפיאסקו שעתיד להתרחש, אבל בחורה
אינטיליגנטית כמוני לא השכילה לקרוא את המפה נכונה.

אחרי הנחיתה עשיתי את דרכי למלון שלי שדורג חמישה כוכבים פלוס.
תכננתי שהייה של שישה ימים, ולקחתי מקדם הגנה ענק שישאיר לי
לפחות יום או יומיים להכיר את ליסבון קצת יותר לעומק. ובעבודה
כמו בעבודה, החריצות היא הדבר החשוב ביותר אז אחת ושתיים עבדתי
במרץ ובזריזות, התייצבתי יום-יום באתר האפל והקריר עם המחשב
הנייד והפלאפון הנייד גם הוא, ובעזרתו האדיבה של ראש הצוות שלי
התחלתי והמשכתי ושוב המשכתי לחקור את הבעיה החמורה באתר.

כך עברו להם שישה ימים של עבודה מאומצת, במהלכם הייתי עדה, בין
היתר, גם למלחמת אנשי שיווק צמודה בה כל אחד מהם רצה אותי רק
לעצמו ולא במובן החיובי של העניין. לבסוף אחד ויתר. שכפול גנטי
היה פותר את הבעיה לשביעות רצונם של יותר צדדים, אבל מכיוון
שהחברה בה עבדתי הייתה חברת היי-טק ולא מעבדת גנטיקה הייתה
חייבת להיות פשרה כלשהי.

ביום השישי של אותה הנסיעה מצאתי את עצמי מבלה עד 21:30 בחדר
הסרוורים ומפנטזת על ליסבון או לפחות על הארץ. או במילים אחרת,
דיי נשבר לי הזין, pardon my French  וכל מה שרציתי זה לעוף
משם וכמה שיותר מהר יותר טוב. בשלב הזה מצאתי את עצמי מלמלת:
"מחר הטיסה הביתה ואני אפילו לא יודעת לזהות את המלון שלי במפת
העיר". יותר עלובה מזה לא יכולתי להיות. נכון, עבודה זה חשוב,
crisis  זה חשוב אבל החיים לא נפסקים מחר אם המענה הקולי שלך
לא עובד (שזה מה שתיקנתי שם), זה לא עניין של חיים ומוות, פור
גודס סטייק!

אז זהו שכן, וכשסיימתי סוף סוף את הטיפול בתקלה נסתי כל עוד
נפשי בי, עברתי במלון הסופר פירסט קלאס, שכל מה שהספקתי לראות
ממנו עד עכשיו היה את המיטה, והלכתי לבקר, לשם שינוי, מחוץ
לרדיוס האתר בקניון ענק שנקרא Colombo. ליד המקום הזה קניון
עזריאלי הוא לא כזה ביג דיל וקניון רמת גן דומה יותר לחנות כל
בו קטנה. בתור בחורה חובבת שופינג אותי זה מאד הרשים ! מייד
החלטתי שילדה מסכנה כמוני אחרי שישה ימים כאלה חייבת פיצוי ואם
אפשר אז שיהיה גדול בערך כמו ה -Colombo הזה.

נכנסתי לחנות האהובה עלי, אותה גיליתי באחת הנסיעות הקודמות
וערכתי שופינג ספרי עצבני. בין הרכישות: שתיים, שלוש זוגות
נעליים, ארבעה, חמישה זוגות מכנסיים ועוד מיני תופינים. אחרי
שפיצצתי איזה אלפייה (בשקלים, היי-טק היי-טק אבל אל תצאו
מפרופורציה) התחלתי להרגיש תחושה חמימה כזו בכל הגוף. בייצאי
מהחנות, בעזרתן האדיבה של המוכרות שחזרו והדגישו כי כבר עוד
דקה סוגרים ושהעובדה שזו השעה הראשונה החופשייה שלי בארץ שלהם
לא ממש עינינה אותן, הרהרתי בלבי "זו התחלה יפה לערב האחרון
שלי בליסבון" או במילים אחרות "סוף סוף משהו טוב יוצא מהנסיעה
המייגעת הזו".

לאחר שהמוכרות דחפו אותי בעדינות החוצה מהחנות לכדתי בעיני
סניף של הרשת הידועה מקדונלדס. הקשת צהובה קראה לי ומכיוון
שהייתי כבר רעבה לאלה, ולא היה לי יותא מידי זמן, דחפתי איזה
ארוחה מוגדלת של המבורגר פלוס צ'יפס, שלא היו הטעימים ביותר
שאכלתי מימי, אבל בהחלט נסבלים ואצתי רצתי לקומה התחתונה - שם
שכן לו אחד מבתי בקולנוע. פרט פעוט שעלי לציין - כל משך אותו
שבוע שעבדתי אכלתי דגים - דגים בבוקר (טוב לא להגזים) דגים
בצהרים ודגים בערב (באמת).

רכשתי כרטיס לסרט עם בראד פיט ועוד איזה שחקן חתיך שאת שמו אני
לא זוכרת, התכוונתי לעוד חוויה נעימה בערב הזה: סרט טוב, לבד,
והרבה פופקורן! הסרט התחיל, התרגשתי מאד מהמעמד, אבל מהר מאד
התחלתי לקבל תחושה שהסרט הזה לא יהיה סתם עוד סרט ואכן הוא לא
היה סתם. לסרט קראו fight club וכבר מהפרומו שלו שהספקתי לראות
זמן מה לפני כן הבחנתי כי הוא לא ממש סרט קל לצפייה כלומר
מינון האלימות שם הוא מהגבוהים. ואני שבדרך כלל נחשבת בחורה
שקשה להגעיל,הרגשתי שהפעם משהו שונה, משהו שהתחיל בתחושת חוסר
נעימות באזור הקיבה ואט-אט החל משתלט במעלה הסרעפת ועוד כמה
חלקים שאני לא זוכרת, למרות שהייתי בביולוגית, מה שבטוח הוא
שבמשך עשר דקות בהן ניסיתי לשכנע את עצמי שאני עוד רגע קט
ארגיש יותר טוב, הכרתי עוד ועוד מהם אולי לא בשמם אך במיקומם.
במילים עדינות, הרגשתי חרא והסרט לא ממש תרם לשיפור המצב.
מצאתי עוד שימוש לקרטון הפופקורן המוכר, בלופ, קצת קיא בקרטון.
(ילדים לא לנסות בבית בלי השגחת מבוגר)

אף אחד בקולנוע לא שם לב לגועל נפש המתרחש ממש מתחת לאפם, טוב,
כי היה מספיק גועל נפש על המסך. הנחתי את הקרטון בצד ואמרתי
לעצמי "עוד שניה אני אלך לזרוק את זה, מיד כשארגיש טוב יותר",
כי אנשים חכמים פעם אמרו לי: "אחרי שמקיאים מרגישים יותר טוב".
כנראה שהם שכחו לציין שצריך להקיא כמות קצת יותר מכובדת בשביל
זה.

תוך דקה בריצה שלא הייתה מביישת אצן אולימפי, עם פקלאות בשווי
אלפייה בידיי, יצאתי מפתח האולם ותרתי אחרי מקום טוב להוציא את
שאריות ההמבורגר ה"משובח" שאכלתי ברשת של הקשת הצהובה
ה"משובחת" אף היא. בסצנה ההזויה הזו ניסיתי לשווא לנפנף לסדרן
שבא לקראתי ולשאול למיקומם של השירותים הקרובים ביותר, זה היה
מאוחר מידי - הקיבה שלי לא התכוונה לחכות עוד שנייה אחת אפילו.
וככה יצא שהתבייתי על אחד הפחים האלה עם המאפרות למעלה, את
הפקלאות שמטתי מידיי ו.. הקאתי את נשמתי. על הפקלאות, על
הנעליים, על המכנסיים, על השטיח מקיר לקיר בקולנוע וקצת גם
בפח-מאפרה אליו כיוונתי מלכתחילה. (כנראה שיש סיבה טובה לזה
שאני לא כדורסלנית ואף פעם לא הצטיינתי בקליעה למטרה.)

מייד החלו מתקבצים הסדרנים ובוהים בתדהמה בילדה התמהונית ,
הבודדה שמקיאה באמצע הקולנוע ב Colombo . הם כנראה חשבו שאני
מסוממת או לפחות שיכורה. באנגלית העילגת שלי מצאתי את עצמי
ממלמלת "it's only the food i ate" ו"it's not what it looks
like",  ניסיתי לשווא להסביר להם שבסה"כ הכל הכל היה תוצאה של
אכילת המבורגר מקולקל אחד. לא נראה לי שהם קנו את התירוץ. אחר
כך ניקיתי את עצמי שעה בשירותים ובבושת פנים נכנסנו, אני
וסרחוני, למונית שלקחה אותי למלון המהודר. התקלחתי שעתיים
ולמחרת בבוקר נסעתי השכם מוקדם בבוקר לשדה התעופה. עייפה אך
מסכנה חזרתי לארץ. את הסרט מועדון קרב הלכתי לראות מייד כשהגיע
לארץ, הפעם לא אחרי המבורגר, כדי לעבור חוויה מתקנת. אפילו
ניסיתי להיות צמחונית. זה לא הצליח לי. טוב, כנראה שצריך יותר
מהמבורגר אחד מקולקל כדי לשכנע אותי לעבור לצד שלכם: אוכלי
הנבט, הירק והפרי.