דקל, רחבות נוצצות של חול זהוב, שעת שחר קדומה. שחפים לבנים
בודדים שמאחרים למצוא סיפון לשעות האור, גבנוניות עדינות בחול,
בקתות-קש ספורות במרחק, דממת עידנים.
היה זה יום ראשון בשבוע.

ריצ'ארד ק. פורדנברג כסוף השיער התנהל על החוף במכנסי המשי
שלו, ידיו בכיסים הדקיקים, צינורית עץ מעוקלת ומתרחבת לקראת
קציה הזדקרה מבין שפתיו, מעלה עשן בעל ריח קלוש ומתקתק.
מאז ומתמיד היה משכים קום.

שני דייגים לבושי סמרטוטים ישבו על מזח-העץ הישן. סל ניילון
קלוע היה מושלך ביניהם, זוג דגים חלקלקים ישנים בו לבטח.
השמש כמעט ונמשתה כולה מין האוקיינוס. צ'ין משך בתנועות מדודות
את מיתרו, אספו והשליכו שוב בתנועה מאומנת. קול השקשוק הרך
נישא על-פני המפרץ הקטן.
 "שלום חברים." נהגו המילים באנגלית רהוטה. צ'אן הפנה את ראשו
והנהן אל הזר לשלום. האנגלית שבפיו היתה מועטה, אך לאוזניו
היתה מובנת כמעט במלואה.
 "שלום," אמר צ'ין והציץ קצרות אל אורחם.
האורח הריח היטב, וניקיון בריא נידף ממנו. הוא התבונן בזוג
הדגים והנהן בראשו לעצמו, כמבין במלואו את המעמד.
 "בוקר טוב," ניסה צ'ין את כוחו.
 "בוקר מצוין," חייך האורח.
דקות ארוכות עמד שם, מפמפם עשן בדממה. בזמן זה הספיק צ'אן
לאסוף את חכתו פעמיים ולהשליכה שוב.
 "אבל מה אתם עושים?!" אמר התייר בתמיהה והניע את גבותיו
תחילה ואת גולגולתו לאחריה, ימינה ושמאלה.
צ'ין וצ'אן הפנו את פרצופיהם הגרומים, קלסתרו של צ'אן היה
חסכוני במיוחד.
התייר הצביע על שני הדגים. "לא חבל?" אמר מבעד למקטרתו, "בקלות
הייתם יכולים לשכור סירה קטנה ורשת, ולאסוף מאות דגים
בקלי-קלות."
צ'ין אמר, "מה... ומה..."
ריצ'ארד משך בכתפיו. "הייתם יכולים למכור את הדגים בשוק ולשלם
בעד הסירה והרשת כעבור יומיים."
 "ואז היינו נותרים בלי דגים כלל." אמר צ'אן.
 "אינני אומר שהייתם משלמים עבור הסירה מיד! שיכרו את הסירה
לשבוע ואחרי הזמן הזה תגלו שאתם יכולים כבר לקנות את הסירה!"
 "ומה אז?" שאל צ'ין.
 "אז! עשו זאת שוב עם סירה אחרת, ושבוע לאחר מכן עם אחרת.
בתוך חודש תהיו בעליהם של ארבע סירות!"
 "ואז?" שאל צ'אן.
 "אז? תשכירו בעצמכם את הסירות לאחרים. כעבור חודשיים או
שלושה, אם תרצו, תוכלו לפתוח בית-חרושת קטן לסירות ורשתות,
ולמכור אותם במחיר מלא."
 "ולאחר-מכן?" אמר צ'ין.
  "לאחר-מכן? אנשים כבר יעבדו למענכם. תוכלו להקים רשת מספנות
מחוף אל חוף, רשת דוכני ההמבורגרים, מכבסות אוטומטיות ותחנות
לתיקון תקרים!"
 "ומה אז?"
 "מה אז?! תראו לאן כבר הגעתם! לא תצטרכו לעבוד עוד! יהיה לכם
צוות עובדים, נכסים על פני האי כולו..."
 "ומה אז?"
 "לא תצטרכו לעבוד! תוכלו ללכת..." ריצ'ארד ק. פורדנברג הביט
סביבו באנחת אושר. "תוכלו למצוא איזה אי אקזוטי, משהו כמו
המקום הזה, לתפוס איזו חכה ככה, בשעת זריחה בראשיתית שלווה...
לשבת על הים..."
לאיטו, סב התייר האמריקאני על מקומו וניבט אל שני הדייגים.
צ'אן הידק את הדגים זה לזה, חפן אגרוף של מלח גס מכיסו וכיסה
בו את הדגים שייחם להם, צ'ין הניח את ידו על כתף חברו.


ביום הרביעי באותו שבוע התהלך התייר האמריקאני באותו המקום.
הוא קרב אל צ'ין שחכתו היתה נעוצה באוקיינוס הכחול.
 "בוקר טוב!" אמר התייר.
 "בוקר טוב," אמר צ'ין.
 "היכן חברך הבוקר? מאחר לקום?" חייך ריצ'ארד.
 "ביומיים האחרונים לא הצלחנו לדוג דבר, מר פורדנברג." צ'ין
משך בכתפיו. "צ'אן ושני ילדיו גווע ברעב. אישתו מוכרת כעת את
גופה באחד הכפרים במעלה הנהר."
לאיטו, התיישב האמריקאני על המזח. קצות נעלי-הזמש שלו נדבקו
באצות.
 "הו צ'ין..." אמר. "מדוע לא סיפרתם לי? הייתי עוזר לכם."
שוב משך צ'ין בכתפיו. "כבודו של צ'אן לא היה מניח לו לקחת ממך
דבר, מר פורדנברג. הוא אמר שאתם, החזירים הקפיטליסטים, תהרסו
יום אחד את כדור-הארץ. הוא אמר שיום אחד, אחרי שיזדהמו כל
האוקיינוסים, כל העצים יחטבו, הפרחים יעקרו, השדות כולן
יתייבשו והדגים ימותו מהרעלת-נפט, רק אז, אולי, יבינו בני-האדם
שאי-אפשר לאכול כסף."
דממה ארוכה נפלה בין שני בני-האדם.
פני-הים השתפלו. מיתר חכתו של צ'ין נחשף למלוא אורכו, עד שנראה
הקרס שבקצהו נח על החול הרטוב. האמריקאני והתאילנדי קפאו
ממהלכם לרגע קט, ואחר קמו ולחצו ידיים.
 "היה שלום, מר פורדנברג. אני מקווה ש..."
המים גאו בלחשוש מהיר, עקביו של צ'ין נרטבו בזמן ששמע את
האמריקאני.
 "כל טוב, מר צ'ין... אני..."
על פי תנועות שפתיו היה משוכנע צ'ין שהאמריקאני אמר "אני אוהב
אותך", אך שאגת האוקיינוס בלעה את הדברים בדיוק בזמן כדי
להותיר את הדברים היכן שהיו.