לולה מגיעה הביתה. מכניסה מפתח לחור המנעול, מסובבת במכאניות
אדישה, לוחצת את הידית כלפי מטה ונכנסת פנימה.
שקט שורץ בבית, נטפל לקירותיו, נדבק לתקרתו. שקט מאובק. רק
קולות נעלי העקב נשמעים ברחבי הבית, מתופפים על הרצפה. מתווסף
צליל רגעי של רשרוש צרור מפתחות הנזרק על השולחן, כחלק מתהליך
יומיומי.
לולה מניחה את תיק המשרד בסמוך למיטתה. היא מתיישבת עליה
ומביטה בתקרה. היא חולצת נעליה ומעסה את כפות רגליה באיטיות,
מביטה כעת אל עבר נקודה שקופה, לא ממוקדת, המושכת אותה אליה
בחוטים בלתי נראים. גבה מזדקף ואישוניה מתרחבים. הרגלים
מגונים. הרגלים.
היא מתערטלת לאיטה; מפשילה חצאיתה בתנועות ארוכות, פורמת
כפתורים בחולצתה, מורידה לבניה. מתמהמהת לדקה, נשארת ישובה,
עירומה, ממשיכה לחקור את הנקודה הבלתי נראת. מעבירה יד בשערה.
שותקת.
היא מתרוממת באיטיות מן המיטה, וצועדת לכיוון חדר האמבטיה.
נכנסת למקלחת. מושיטה ידה ומסובבת את הידית. המים צונחים,
חמימים, שוטפים, מגיעים לכל מקום בגופה והיא מנסה לתת להם
לשטוף בזרמם גם את מחשבותיה ואת ארועי היום.
היא יוצאת, לא מתנגבת, טיפות המים זולגות לאורך גופה, מותירות
שבלים רטובים על עורה, המצטמרר בפוגשו את אויר החדר. רגליה
דורכות בעדינות אך בנחישות על הרצפה המקררת את גופה. היא
מתיישבת מול המראה ומדליקה אור מעומעם. היא מיישירה מבטה
לכיוון המראה. למולה ניבטת אישה מבוגרת, אשר הזמן נתן בה
אותותיו. שיניו נשכו בעורה, מותירים צלקות. היא מתמקדת בפניה,
מבחינה בקמטים עדינים בצידי עינייה. היא שולחת אצבעה ונוגעת
בקמטיה של הדמות הניבטת מהמראה. המגע קר, מקפיא, שולח זרמים
צוננים דרך אצבעה לגופה. היא מנתקת אצבעה מהמראה ונוגעת בקמטיה
שלה. האמנם זוהי דמותה הניבטת למולה?
לולה מסתכלת על ידה ומטיילת איתה לאורך גופה; מלחיה דרך צווארה
אל שדיה, נותנת לאצבעה להסתובב סביבם סחור סחור. ממשיכה אל עבר
טבורה, ויורדת מטה, ומשך כל הזמן הזה בוחנת את בבואתה במראה.
כן. זוהי דמותה הניבטת למולה.
היא מתרוממת וזעה לכיוון המיטה. היא נעמדת עם גבה אליה ונותנת
לעצמה ליפול. היא נשארת כך, שכובה, מפוזרת, ידיה פרושות
לצדדים. טיפות המים המבהיקות שהזדעזעו מהנפילה החלו מטיילות על
גופה, נושרות ממנו בעל כורחן, כאילו היו חרוזים זעירים. היא
עוצמת עינייה. ראשה מתמלא בזכרונות. אליהם היא בורחת. הם
שוטפים אותה. היא, כצעירה - מראה הנוצץ, המושך, מאהבים שאיתם
התהוללה, חיים סוערים מלאי ברקים ורעמים וזוהר וסיפוק וחידושים
והנאה מתמשכת. לאן נעלמו כל אלה, למה התאדו עם הגיל מתי הספיקו
להפסיק והיכן. לולה נאנחת. היא, כילדה, צמות קלועות בשערה,
בובה בידה, גם לה זוג צמות. תמימה. לולה הילדה צוחקת צחוק
מצלצל, צחוק אגדי, שאיתו צוחקים כל הכוכבים. מה קרה לצחוק הזה,
מתי עזב, לאן, והיכן התמימות והיכן הכוכבים. לולה נאנחת אנחה
נוספת. היא, כתינוקת, קצוות שערה קשורות בסרט ורוד, היא שכובה
על מיטה רכה, מכוסה היטב ומוגנת, אין בליבה דאגות, לא חסר לה
דבר. עינייה עצומות. חושך מתקתק עוטף אותה לאיטו. למה ומאיפה
צצו הדאגות, למה שום דבר אינו שלם יותר, ולאן נעלם הסרט הורוד,
לעזאזל. לולה נאנחת אנחה אחרונה. לולה בוכה. היא טובעת באותם
זכרונות. היא טובעת.

לולה / יונה וולך

לולה, האם את משיגה עדיין מה שאת רוצה
האם השגת כל מה שרצית
האם את רוצה עדיין לולה
או מה קרה אחרי שהשגת.

האם רצית משהו חדש לולה מאז עברו
כל כך הרבה שנים וקולך לולה
אם את רוצה עדיין באותו קול.
האם עוד רוצים אותך לולה כמו שרצו

עלומים כמו זכרון לולה, מהסים,
וחרוזים מתפזרים בלחש על עורך
מה תלבשי באותו יום שבו

גוחנת למעיין הראשון בוגדת בכל זמן
גומעת ומלמלמת הנאה בקול צעיר מרגע לרגע
וברצון נצחי נעלמת בתינוקת של עצמך.