תחשבו רגע על אולמי ורסאי. למה הם קרסו?
אולמי ורסאי נבנו בשיטת "פל-קל": שיטה גרועה, לא יציבה, מתעלמת
מהסכנות הטמונות בה. שיטה הרסנית. אחרי שאולמי ורסאי נבנו,
התחילו לערוך בהם כל מיני שמחות וחגיגות. אנשים רבים רקדו
וקפצו על רצפת ה"פל-קל", מבלי לדעת שמתחתיהם, בשקט בשקט,
לאט-לאט, רצפת ה"פל-קל" הולכת וקורסת. אבל כולם התעלמו, העניין
הודחק, היו בטוחים ש"יהיה בסדר". עד שהגיע הטריגר, ה"אצבע
שלחצה על ההדק". באחת החתונות, בזמן הריקודים, הקריסה האיטית
של אולמי ורסאי הפכה לפתע לקריסה מהירה. מהירה מאוד. רצפת
ה"פל-קל" כבר לא יכלה לסבול את כמות האנשים שעברו עליה. לכן,
היא קרסה לגמרי. קריסה טוטאלית. וכשהיא קרסה טוטאלית, קרה
האסון הגדול.
אני מרגיש היום כמו אולמי ורסאי. יותר נכון, כמו רצפת ה"פל-קל"
שלו. גם אני גדלתי בתנאים גרועים, לא יציבים והרסניים.
וכשהחיים החלו לחלוף על-פני ה"פל-קל" שממנו גדלתי, התחלתי
לקרוס. זו הייתה קריסה איטית, שקטה. אף-אחד לא שם לב אליה,
ואני בחרתי להדחיק אותה, להתעלם ממנה, לחשוב ש"יהיה בסדר". כמו
שחשבו על רצפת אולמי ורסאי. אבל גם אצלי הגיע הרגע שבו לא
יכולתי יותר. שורה של אירועים שהיכו בי, הרסו את ה"פל-קל"
שממנו נבניתי. כמו רצפת ה"פל-קל", לא יכולתי לסבול יותר את
השנים הקשות שעברו עלי. הקריסה שלי תברה תאוצה, וכעת אני קורס
במהירות. ההבדל ביני לבין אולמי ורסאי, הוא שאני עדיין לא
הגעתי למצב של קריסה טוטאלית. אבל אני מאוד קרוב לשם, ואני
חייב לעצור את עצמי בזמן - לפני שיקרה אסון.