היא עמדה שם באמצע חורשת היער והביטה על השמיים הכחולים.
הם היו בהירים, בהירים כמו עינייה וראשה המורם נישא למבטם של
הכוכבים.

שותקת, מסתכלת, סוקרת...
רוצה לבדוק ולדעת שהכל עומד במקומו, שהכל חיי.

מעיפה מבט אחרון לפני שהיא מסתלקת יודעת שהיא חייבת להמשיך
בדרכה, אך היא רוצה להישאר כאן במראה המרהיב ולהתמוגג בתוך
מערבולת רגשות סוחפת, של צבעים, ריחות, צורות...

מבינה שהיא חייבת.
עומדת באמצע חורשת היער מתבוננת, בוהה, מתרכזת,
מבקשת מהכוכבים משאלה
מבטיחה להם שזו האחרונה...