אז ימרחו שכבה של סיד וכל אותן מילים ייעלמו
מתחת לשכבת הצבע הלבנה.
יכסו, אבל הן ימשיכו לשכב שם, שקטות.
מפעפעות מתחת לשכבת המייק אפ החונקת
והן אני ואני הן, חרוטות בבשרי.
והן לא ייעלמו, ימשיכו לרחוש מתחת לפני השטח
יזעקו שאקלף את השכבות, אפורר אותן לאבק
שיינשא באוויר ואף פעם לא ייעלם באמת.
כמה אני פוחדת שדבר כזה יקרה,
שוכנות שם על הקיר הנטוש, מנחמות אותי
בנוכחותן. הדברים שייצאו לאוויר העולם, פתוחות
לעיני כל הבוחנות...
אותן מילים שנולדו מתוך החורים השחורים הכי
מחרידים שבנשמתי- מצאו את העיתוי המושלם
להיטשטש... ולהעלם... |
