גירסה שניה לגשם שלו, פשוט עם סוף שני. הרגשתיי חייבת להוסיף
לו סוף, אבל רציתי לעלות את השני... כי הוא מיוחד כזה. שניהם
לשיפוטכם פה...

שוב חורף, שוב לילה, חשוך. שוב טיפות הגשם נוגעות בחלון, שוב
אותו גשם, הגשם שלו. הגשם... שפעם היה שלנו. הגשם... שבו הוא
הבטיח לי שלתמיד יישאר שלנו, הגשם שבו הוא הבטיח לי שלתמיד
נישאר שנינו יחד, הגשם שבו הוא תמיד הבטיח להיות שלי, הגשם בו
הוא הבטיח שאהבתו אליי רבה כטיפות הגשם. אבל... בבוקר לאחר,
נשטף כל הגשם, וכך גם ההבטחות שלו נשטפו. הרחוב נותר אפור ואפל
כך גם אני נשארתי אחריו.
שוב יורד גשם, הגשם שלו. הגשם שכל-כך מזכיר לי אותו. הגשם ששוב
גורם לי לרצות לחזור לזרועותיו, אפילו שתמיד אחרי הגשם יש
אפלה. יש משהו מיוחד בזמן הגשם, מין הרגשה כזו, שלא רוצה
לעזוב. ההרגשה של הגשם, הגשם שלו.
שוב יורד גשם, הגשם שלו. שוב אני נופלת לאפלה לא ברורה, בלי
תחושת זמן ומקום, נופלת כמו טיפה של הגשם שלו, אחת מרבות. אבל
עדיין מרגישה מיוחדת. כי הייתי שם איתו, בגשם שלו.
שוב יורד גשם, הגשם שלו. שוב אותה תחושה, ריקנות, לא ברור איך
או למה. אולי בגלל שהוא לא פה, בכל זאת זה הגשם שלו.
שוב יורד גשם, אותו גשם שהוא הלך איתו, אותו גשם שאיתו הוא
הבטיח לחזור, ואני עדיין יושבת פה מרגישה כל-כך מוזר, פשוט
רוצה אותו, להיות איתו בגשם שלו.
שוב יורד גשם, הגשם שלו. הגשם שאיתו הוא הלך, ואני עדיין
יושבת, מול החלון, בוהה, מחכה שהוא יחזור.