לא חשבתי שכך הכל ייגמר. לא חשבתי שיתחיל.
אתמול בלילה איבדתי אותך. הכול נשבר, נגמר, נהרס עד היסוד
הפשוט.
יש בי כעס וכאב כה גדולים, שהדמעות אינן מסוגלות לשטוף... כבר
חמישה ימים אני לא מתפקדת, אני לא אני.
לא אוכלת, לא שותה, לא מדברת ובעיקר לא ישנה. יושבת בחדר
והעיניים לא בוכות ולא נעצמות, אפילו התמונות שרצות בראש
מיטשטשות ככל שהדקות עוברות. אף אחד לא יציל אותי, לא היום ולא
מחר, וברגע זה ממש אני מבטיחה שלא לתת מעצמי בחיים.
השנים הביאו אותי לכאן, שבורה ומרוסקת על הרצפה, עד שהגעת
אתה.
ואתה, היית כמו אור גדול ומהפנט שמאיר את הדרך, והנה חשבתי
שהגיעה הגאולה שלי. שהנה סוף סוף אוכל לנשום, לחיות, כמו שתמיד
רציתי. לקח לי קצת זמן להבין, להבין עד כמה אינסופי הכאב שבא
בעקבותייך אליי.
החלומות שהיו לי כל כך ברורים בעבר, התנפצו והפכו את החיים שלי
לסיוט. האנרגיות שהיו פעם כל כך חזקות וטובות, פתאום נכבו
ונסחטו ממני כאילו כלום. כל הסודות נותרו ערומים והשקרים
נגמרו, נותרה בי רק שתיקה אחת נוראית ששורפת הכל מבפנים.
הרגשתי כל כך חשופה ואמרתי כל מה שהחזקתי בפנים כל כך הרבה
זמן, כל הכאב שהצטבר התפרץ החוצה ונדמה היה שרק הקיף אותנו.
לא האמנתי שאוכל לכאוב עוד, באמת שלא... פתאום מכה באה אחרי
מכה ודבר הוביל לדבר, ואיבדתי אותך. לא משנה מה תגיד, מה תעשה,
אתה לעולם לא תהיה שלי ואני אשאר עצובה לנצח.
אתה, האדם הכי יפה שהכרתי מימיי. האור שלך כלכך גדול והקסם כל
כך ממכר, אין דרך שלא להסתנוור ממך... ואני רציתי להיות איתך
עד הסוף.
בכל המשברים והכאבים, ברגעים המאושרים שהיינו יכולים לחוות,
הכול נוזל לי בין האצבעות... אין דרך חזרה, אין דרך להחזיר
אותך אליי או לגרום לך להבין.
אמרתי הכול, אני לא מתחרטת על דבר. אני יודעת שהיה קשה לשמוע.
אבל הכול רק בגלל שאני אוהבת אותך, והרצון הפשוט של להיות כנה
עד הסוף.
אני שלמה עם עצמי, לא מצטערת, אז למה הכאב ממשיך? אתה לא כועס,
להפך, התרשמת. זה אמור לשמח אותי, שהבנאדם שאני אוהבת הכי
בעולם חושב עליי דברים טובים, אז למה הכאב ממשיך...?
איך יכול להיות צדק בעולם אם נאבדנו אחד לשנייה, אם לא נאהב
ונהיה אף פעם? כמה שאלות. אתמול בלילה איבדתי אותך, וגיליתי
שגם לך אין תשובות.
(מצטערת אם קשה לקרוא בקטן, פשוט כל כך קשה לי כשהכול גדול) |
