הטיפות ניקדו את הקרטון של אדמונד, אחר כך הם פשוט צבעו אותו
בצבע הרטוב שלהן, אבל לאדמונד לא היה אכפת הוא רק חייך מתחת
ל"טיים" של אתמול ועצם את עיניו, נראה היה כאילו מתענג הוא על
הגשם הניו יורקי, אנשים עברו בסמוך לקרטון שלו ששכן ליד אחת
מהירידות לרכבת התחתית, אנשים ממהרים עם מטריות מתקפלות שזרקו
מבטים זריזים לעבר הקרטון החשוך, חלקם גם חיפשו מקום לשים את
העודף מהרכבת כדי שאדמונד יוכל לאכול באיזה בית תמחוי שמציע
ארוחה חמה בדולר, וכשלא מצאו פשוט זרקו את המטבעות לידו,
אדמונד לא היה צריך את המטבעות, נדמה היה כאילו התנתק מהעולם
והפסיק לשחק לפי כלליו, הוא  אחת לכמה זמן אסף את המטבעות ושמר
אותן כדי לתת אותן לפרדי המטורף, קבצן שחי לו בתחנת הרכבת,
בגלל המראה שלו פרדי לא קיבל עודף וגם לא מבטים מרחמים, הוא
היה היחיד שקיים קשר כלשהו עם פרדי.
פרדי היה ממלמל אליו בשפה שאיש לא הבין, רק פרדי עצמו ואדמונד,
אדמונד היה משיב לו בלחישה באוזן ותנועות ידיים מהירות מול
פניו, דבר שזיכה את אדמונד במנה לא קטנה של צעקות ומכות
מהנוסעים שחשבו שהוא מאיים על פרדי אך אדמונד תמיד עצם את
עיניו וחייך, אנשים נטו להתעצבן מזה ורק הלמו בו וגידפו אותו
יותר אך אדמונד נראה כמו שואב מהם כוח ומתישהו הם התעייפו
ופשוט זנחו אותו מדמם שם ליד המדרגות של הרכבת התחתית הוא שכב
שם חצי משותק אך עיניו עדיין עצומות והחיוך לא מש משפתיו.
היחיד חוץ מפרדי שהצליח לתקשר עם אדמונד היה מקלאוד, שוטר מקוף
שפיטרל מסביב לשכונה, בהתחלה מקלאוד גירש את אדמונד מהקרטון
וכשאדמונד חזר לקח אותו לטיול בתחנת המשטרה וניסה לדלות ממנו
קצת יותר פרטים אך אדמונד המשיך לשתוק ובסופו של דבר נדחף לתא
מעצר ללילה, כששוחרר בבוקר חייך אדמונד למקלאוד ונופף לו לשלום
כאילו היו מכרים ותיקים, מקלאוד לא יכל לכבוש את החיוך שהתפשט
על פניו, ומאז בכל פעם שמקלאוד עבר ליד הקרטון וה"טיים" אדמונד
חייך אליו חיוך שחשף שיניים שהצהיבו מזמן ומקלאוד היה מחזיר לו
חיוך,
וכך חלפו להם ימים, שבועות וחודשים מקלאוד היה מדי פעם מביא
לאדמונד איזה סנדביץ', קפה או סופגניה ואדמונד, אדמונד פשוט
חייך, מקלאוד כבר הכיר את סוגי החיוכים, היה את חיוך התודה,
חיוך השלום וחיוך ה"אני בסדר", החיוך האחרון בא בדרך כלל אחרי
שיחות עם פרדי המטורף כשנוסעים שהחליטו שפתאום אכפת להם כילו
את זעמם באדמונד, מקלאוד חילץ אותו פעמים רבות מפריקת הלחצים
של הנוסעים בתחתית,
בבוקרו של אותו חורף מושלג מקלאוד החל את משמרתו כרגיל, בדיקה
שגרתית של הנרקומנים ברחוב חמישים ושש ואז מעבר ליד הקרטון של
אדמונד לברכו לשלום, אך באותו בוקר הקרטון היה ריק, השלג האפור
כיסה את ה"טיים", מקלאוד ירד לרכבת התחתית ושם ליד פרדי ישב לו
אדמונד, גבו אל הקיר ראשו מורכן לחזהו ומבעד לאפור של החולצה
הסתננו כתמי דם, פרדי ישב לידו עיניו פקוחות לרווחה לובשות מבע
מזוגג מעיל הטלאים מוכתם אף הוא בדם, מקלאוד התקדם בזהירות
אליהם, שולף את האלה בזהירות, כשהגיע למרחק נגיעה שלח את האלה
ונגע בחזהו של אדמונד, הראש נשמט הצידה וחשף פנים מושחתות,
חתיכות עור תלויות על נימים אחרונים של דם, דומה היה שחיה
כילתה את זעמה באדמונד אך למרות פניו המרוטשות זיהה מקלאוד
חיוך חדש על פניו האדומות של אדמונד, חיוך של שלווה ומנוחה,
מקלאוד שלח יד לפניו של פרדי למשוך את עפעפיו על המבט המזוגג,
פרדי ניעור לפתע לחיים ושלח יד שנעצרה סנטימטרים ספורים מפניו
של מקלאוד, מקלאוד התמקד ביד השלוחה לפניו והבחין שהיא צבועה
בדם אך לא פצועה, חתיכות עור התדלדלו מתחת לציפורניים
המעוקלות, פרדי השמיע קולות גירגור וחייך, מקלאוד התרומם, תפס
את היד השלוחה וכופף אותה בזווית לא הגיונית, המרפק קרס פנימה
וקול פיצוח מחליא ליווה עננה אדומה שריחפה לה, העצמות בלטו
מתוך העור המפוייח והחיוך של פרדי קפא, מקלאוד הרים את האלה
והנחית אותה לרקתו של פרדי, קריש הדם לא אחר להתפשט מתחת
לגולגולת העבה, הקול שבקע מתוך חזהו של פרדי נחלש, והפרצוף לבש
ארשת תוהה ואחר כך פשוט פסק, מקלאוד שיחרר את היד הרפויה ואת
האלה מהיד השניה, הוא החזיר מבטו לאדמונד שעדיין חייך את חיוכו
המזוויע, מקלאוד החזיר לו חיוך, קצת פחות אנושי אבל חיוך.