את הגפרור האחרון שלי הדלקתי לפני יומיים או משהו כזה, כי
כשאין לך שעון השערת הזמן שלך קצת נדפקת. הדלקתי אותו כי הייתי
בטוח שעוד מישהו נכנס לעלטה שלי, שוב התברר שטעיתי.

נכנסתי לעלטה לפני פרק זמן שנראה כמו חצי שנה בערך, שוב העניין
עם השעון, הזיפים שלי עכשיו עברו את שלב הגירוד ואני מרגיש כמו
אפרוח עם פלומה שחורה. אני חי על קופסאות שימורים ומיץ תירס,
הפותחן שהוא בערך הדבר הכי חשוב לי עכשיו, מוחזק דרך קבע מסביב
הצוואר על שרשרת. כבר קרה שאיבדתי פעם את הפותחן, השטות הזאת
עלתה לי בשלושה גפרורים, מאז הוא ישן איתי.  

הכל התחיל בשנה השנייה שלי בצבא, קמתי בשש בבוקר כרגיל, לבשתי
מדים, שתיתי. וכשסובבתי את המפתח בדלת הוא נתקע. לאחר חמש -
עשרה דקות התייאשתי, התיישבתי על הרצפה הקרה  עם הגב לדלת
וחשבתי למי אפשר להתקשר בשש בבוקר, ההורים בדרום אמריקה,
החברים ישנים ובבסיס אין אף אחד, חבורה של ג'ובניקים מסריחים,
כיביתי את האורות, סגרתי את החלונות וחזרתי לישון.

כשקמתי השמש הייתה בצד השני של הכדור והשעה הייתה אחת עשרה
וחצי והמפתח עדיין לא הראה סימני רצון להסתובב, ובגלל החינוך
שקיבלתי לא היה טעם להתקשר לאף אחד, כשהייתי קטן ההורים לימדו
אותי אף פעם לא להתקשר לפני שמונה בבוקר או אחרי אחת עשרה
בלילה, ומכיוון שאני בן אדם מתחשב ולא סוציומט - שזה אחד
הדברים שמלמדים אותך בטירונות - לא ראיתי טעם בלהטריד אחרים
בבעיות הקטנות שלי, אז אכלתי משהו קטן וחזרתי לישון. בבוקר
למחרת גיליתי שאין בכלל קו טלפון, כפי הנראה הרמתי איזו שלוחה
ושכחתי לסגור אותה ובאמת שלא היה כוח לבדוק. בימים הבאים התהפך
לי הסדר יום, התחלתי לקום בלילות לראות טלוויזיה, לאכול משהו
קטן מהמקרר ולחזור לישון.  
אחרי שבועיים של שינה בימים ושוטטות מטופשת בלילות החלטתי
להפסיק עם הטלוויזיה, למה? בגלל כמה דברים, העיקרי ביניהם הוא:
כשאין לך עיתון אתה לא יודע מה משודר ומתי, וכל פעם שפתחתי את
הטלוויזיה הייתה איזו תוכנית מטופשת של גלגל המזל או משהו כזה,
ואני כבר ידעתי את כל ההגדרות והתשובות בעל פה. אחר כך הפסקתי
עם האור, אחרי הכל אני מכיר את הדירה, כולה שני חדרים, וכשאין
כלום במקרר אין טעם לפתוח אותו. מצאתי מחבוא של שימורים ומאז
אני חי על בעלטה על טונה ומיץ תירס, את התריסים אטמתי ואת
השעון זרקתי, אחרי הכל מי צריך זמן כשאין לך מה לעשות איתו?

מתי שהוא היו כאן לוכדי עריקים מהצבא אבל אז כבר נכנסתי לשלב
השתיקה, ולא היה לי כוח לתרגל דיבור עם שוטרים צבאיים חמומים
שבטח היו פורצים את הדלת ופותחים לי את הפרצוף, אז המשכתי
לשתוק. אחת לכמה זמן הייתי פותח את המקרר, רק קצת בשביל האור
הקטן, ככה אני, קצת חלש בקטע הזה של הרצון, עד שניתקו לי את
החשמל ונשארתי עם קופסת גפרורים ומצית, שהתרוקנה בגלל
סיגריות.

אז עכשיו אין לי כבר יותר גפרורים והעלטה נוזלת מסביב, אפשר
ממש להרגיש אותה, סמיכה כזאת, עומדת בכניסה לפה, מקשה על
הנשימה, מכסה את האף והעיניים, אני כבר לא זוכר אם העיניים שלי
פקוחות, מה גם שזה לא משנה ממש, בין כה וכה אין מה לראות מסביב
הכל אפל ושחור, ועכשיו אחרי שגמרתי להמציא לעצמי סיפורים
ולהיזכר בשירים שאהבתי, אני חושב שאולי המפתח שנתקע בדלת הוא
בעצם של תיבת הדואר, אבל שוב, אין לי כוח לבדוק, ככה אני בקטע
של הרצון, קצת חלש.