[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ע. ו. בספורד
/
סרטן בלב

הרופאים גילו אצלה גידול סרטני בלב.

   זאת הייתה תופעה מוזרה, מקרה נדיר בהחלט ואפילו כתבו על
המקרה שלה באיזה עיתון של רפואה. הגידול היה עמוק בלב שלה, אך
עדיין היה סיכוי בעזרת הטכנולוגיה המתקדמת ביותר, לנתח ולהוציא
את הגידול. אך הדבר עלול לגרום לתופעות לוואי, כגון אדישות,
קרירות והרגשת אי-שלמות נפשית. היא העדיפה לא לקחת את הסיכון.


  ההורים שלה לא ידעו איך דווקא לילדה שלהם קרה דבר נורא כזה.
מהצד של אמא שלה היו מקרים של מחלות נפש, חולי סוכרת והתקפי לב
בגיל צעיר, ומהצד של אבא שלה היו התקרחויות, אלצהיימר ובעיות
עם לחץ דם גבוה. אבל בשום מקום לא הצליחו למצוא מקרה של סרטן
בלב.

  הרופאים אמרו שהגידול התבשל לה בגוף הרבה זמן לפני שעלו
עליו, בערך ארבעה עד חמישה חודשים. היא ניסתה לחשוב אם קרה
משהו מיוחד באותו זמן, אם היא הרגישה את זה מתחיל להתפשט. היא
הגיעה למסקנה שהיא הרגישה את זה ושהיא יודעת אפילו באיזה יום
בדיוק זה התחיל - זה היה יום ראשון השמיני לחודש. היא ישבה
בבית קפה ובשולחן מולה ישב בחור צעיר - לא כ"כ גבוה, שחום,
שיער כהה וקצוץ עם עיניים בהירות וממגנטות. היא לא יכלה לנתק
את העיניים ממנו, זה היה חזק ממנה. היא הביטה בו עד שעזב, מנסה
כל הזמן לתור את מבטו, אבל הוא לא שם לב אליה בכלל.

   זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגישה את התחושה המוזרה הזאת
בחזה, כמו כאב מעומעם. כנראה שבאותו הרגע נוצר הגידול וזה מה
שהיא הרגישה. היא חזרה לאותו בית קפה כל יום וגם הוא חזר. היא
רק הביטה בו מרחוק בזמן שלגם מהאספרסו שלו וקרא עיתון ברפרוף.
כל מה שהיא ביקשה זה שיביט לעברה פעם אחת ויחייך אליה, אבל הוא
תמיד עזב בלי לשים לב אליה והיא תמיד נשארה שם עצובה.

   ההורים שלה לא הבינו אותה ולמה היא נעשית יותר ויותר
מופנמת ושקטה. כשניסתה להסביר להם על הבחור שהיא לא יכולה
להוציא מהראש, הם צחקו עליה ואמרו שיש כ"כ הרבה דגים בים, למה
להעניק מתשומת הלב היקרה שלה לאחד שהיא לא יודעת אפילו את שמו
ושהוא לא יודע שהיא קיימת בכלל?                              
   
היא לא ידעה מה להגיד להם, אבל היא גם לא יכלה להפסיק ללכת
לבית הקפה כל בוקר עם תקווה מחודשת שהיום זה היום.

   הרופאים כבר נתנו לסרטן שלה שם- "אהב"ה" (ראשי תיבות של שם
ארוך ומסובך להפליא וגם קר וכללי מדי) ודיברו בלהט על האפשרות
של ניתוח ראשוני מסוגו בעולם. היא דחתה את הניתוח כמה שיותר
וניסתה למצוא פתרונות אחרים. היא ניסתה כבר הכל - דיקור סיני,
הומיאופתיה, תרופות טבעיות, היפנוזה ומה לא. שום דבר לא עזר לה
ומצבה רק החריף. היא שכבה במיטה רוב היום וכמעט שלא יצאה מהחדר
ואכלה את הארוחות שלה בתוך החדר, וגם זה בקושי.

"זה לא יכול להימשך כך," אמא שלה אמרה לה בדאגה. "את עוברת את
הניתוח הזה, לפני שיהיה מאוחר מדי". היא הסכימה לבסוף והניתוח
נקבע לעוד שבוע, כמה שיותר מוקדם, עדיף. התקשורת שמעה על הסרטן
הנדיר והריצה כתבות עליה. היא התחילה להתפרסם. אנשים ניגשו
אליה, אמרו לה כמה הם מצטערים, באמת זה לא נעים, ואיחלו לה
החלמה מהירה, הכל לעיני המצלמות כמובן. היא הפסיקה לאכול
ונשארה במיטה כל היום ולא יצאה יותר מהחדר.

"יש לך אורח", אבא שלה אמר לה בהיסוס. העור שלה נדבק לגוף שלה
כמו גומי מתוח, העיניים שלה היו אדומות מחוסר שינה והיא נראתה
כמו גוויה מהלכת.

"אני לא רוצה אורחים," היא אמרה בקול סדוק מחוסר שימוש ונשכבה
שוב לישון.

"אולי עדיף שתחזור יותר מאוחר", אבא שלה אמר בהתנצלות למי שעמד
מאחוריו. היא הציצה בסקרנות וראתה אותו, את הבחור מבית הקפה,
עומד בפתח של החדר שלה. היא מייד התיישרה והלב שלה החסיר
פעימה.

"זה בסדר", היא אמרה במהירות, כמעט בצעקה. אבא שלה נראה מודאג
ולא בטוח בעצמו, אך הרשה לו להיכנס וסגר אחריהם את הדלת.

"מה שלומך?" הבחור שאל בחיוך כובש. היא חייכה אליו בחזרה.

"בסדר." 'עכשיו שאתה כאן,' היא חשבה לעצמה והרגישה איך הסרטן
מתחיל לסגת. הם הציגו את עצמם והיא התרגשה לשמוע אותו אומר את
השם שלה.

"את הפכת לסוג של סלבריטאית, בגלל הסרטן הזה", הוא אמר והתיישב
על קצה המיטה, העיניים המהממות שלו נעולות על שלה, שואבות אותה
לתוכו.

"זה סתם, זה יפסיק ברגע שמשהו חדש ומוזר יקרה," היא אמרה
והסמיקה. היא לא אהבה את כל היחס הזה של התקשורת - החדירה
לפרטיות, המצלמות שנכנסות לך לווריד, האובססיה סביב המחלה שלה
וסיכויי ההחלמה שלה, איך שהם נטפלים להורים שלה... זה נורא.

"זה נהדר", הוא אמר בחיוך הזוהר שלו. "זה מצחיק, לא? מסתבר שכל
יום הלכנו לאותו בית קפה ולא ממש שמנו לב אחד לשני."

"אני שמתי לב אליך", היא לחשה והביטה בו בהתמסרות, אבל הוא
המשיך בשלו, כאילו שהיא לא דיברה.

"מי היה מאמין שהאישה הסתמית הזאת בשולחן מולי תיהפך
לסלבריטאית..." הוא הושיט את ידו ונגע ביד שלה, ושלח זרמים לכל
הגוף שלה. היא עצמה את העיניים ואיבדה את עצמה במגע העדין
והמלטף.

"זה בגללך," היא אמרה, נהנית מהאירוניה.

"מה בגללי?" הוא לחש והתחיל ללטף את הלחי שלה.

"האהב"ה הזה, זה התחיל ברגע שראיתי אותך יושב שם בבית קפה ולא
שם לב אליי, מאז זה רק מתפשט." היד שלו היססה שנייה לפני
שהורחקה. היא פקחה את העיניים וראתה מבט מחושב בעיניים הקרות
שלו.

"רגע, אז את אומרת שזה שאני כאן... זה עוזר לך להחלים?"

"כן," היא אמרה בחיוך מומס. הוא קם מהמיטה והלך לכיוון הדלת.
"לאן אתה הולך?" היא שאלה בפחד, מרגישה את המחלה זולגת קצת
מבעד לסכר שהקימה, מאיימת להציף אותה.

"המחלה הזאת הפכה אותך למישהו, וזאת הסיבה היחידה שאני פה, כדי
למשוך קצת עניין אליי." הוא אמר ברצינות גמורה. "אבל אם אני
אהיה פה אתך, את תפסיקי להיות חולה ולעניין את כולם ואז מה
נשאר לך?"

"אותך," היא אמרה בתחינה, העיניים שלה מתמלאות דמעות וכאב חד
פועם לה בלב.

"זה לא עוזר לי," הוא אמר ויצא מהחדר. "אולי אם יראו אותי יוצא
מהבית שלך... התקשורת יכולה להסיק שאנחנו ביחד ואז יבואו אליי
הביתה, לשאול אותי שאלות... כן, זה יכול לעבוד..." הוא מלמל
בזמן שנעלם וטרק אחריו את הדלת.

   היא לא האמינה למה שקרה ולא היה לה הרבה זמן לחשוב על זה.
היא הרגישה דקירות חדות, כמו מחטים רותחות על בשרה, בתוך הלב
שלה. היא הרגישה את הסרטן שוטף אותה ומפוצץ את הלב שלה לרסיסים
והיא צנחה מתה על המיטה. מאוחר יותר הרופאים יתווכחו אם האהב"ה
התפשט לה בתוך כל הלב והרג אותה, או אם זה היה דום לב מהלחץ על
האיבר. התקשורת תעסוק בסוגייה וברומן שכביכול היה לה דקות
ספורות לפני מותה, אבל אף אחד לא יקלע למטרה.

היא מתה משברון לב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אני לא קיים,
איך אני כותב
סלווגנים?,הא?
אידיוט!

חצי תימני ברגע
של הארה שחלף


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/2/05 0:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ע. ו. בספורד

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה