קראו לה "סנובית", "אדישה", "מרוחקת", "אפאתית" ואפילו
"קרירה"- אבל רק התיאור האחרון התקרב לאמת. היא הייתה "קרה",
בדיוק כמו כל שאר המשפחה שלה, במובן המילולי של המילה. זאת
הייתה תופעה גנטית שהתפשטה לכל הרחוב, לכל השכונה ולבסוף גם
לכל העיר. אנשים שנולדים עם חום גוף ולחץ דם נמוכים מהרגיל. הם
נולדו עם חום גוף של ממוצע 33 מעלות והיו רגישים לכל עלייה
קטנה בטמפרטורות. היו שהאשימו בכלל את מזג האוויר- העיר הייתה
שרויה שחורף תמידי ובחודשי הקיץ, שהיו אמורים להיות הכי חמים,
הטמפרטורה הגיעה רק ל18 מעלות וגם זה בימים הכי לוהטים.

  אז מה הפלא שהיא הייתה חיוורת וקצת קרה? כולם היו כאלה-
מיעטו לדבר, כדי לשמור על חום גוף והתכרבלו בתוך המון המון
שכבות- מרוב שכבות לא יכלו לגעת אחד בשני. חום הגוף היה כזה
נמוך שלא היה שווה לנסות להתחמם בעזרת היצמדות למישהו, כך שכל
אדם התכנס ונצמד לעצמו, לבגדים שלו ולרדיאטור שלו. המשפחה שלה
לא הייתה שונה בשום דרך ואפשר היה אף להגדירה כממוצעת למדיי.

   ההורים שלה לא התקרבו זה לזו מאז שאחותה הצעירה נולדה,
והדממה ביניהם נמשכה שנים. כאשר החליפו מילים, זה היה בדרך כלל
במהלך נסיעות ארוכות, כאשר הנימוס מחייב שיחות בלאי ולא
חשובות. אפילו במהלך אותן שיחות קצרות ונימוסיות היה ביניהם רק
קרירות, והיא אפילו חשבה שהיא יכולה לראות את אדי הקור חוצצים
בין שניהם וממלאים את כל המכונית. היא גם יכלה להישבע
שהטמפרטורה במכונית צנחה פלאים במהלך אותן נסיעות. אך מבט חטוף
למד הטמפרטורה דיווח לה שהיא טועה ושהטמפרטורה נשארת תמיד
קבועה, יציבה, סטטית ולא משתנה.

  היא אהבה לדבר. אולי זה היה מפני שדיבור שורף אנרגיה ורק כך
הייתה מתחממת מעט, או שאולי זה היה פשוט בטבע שלה. אבל בנסיעות
היא הייתה שותקת ובוהה מהחלון בשלג הזך והצונן שעטף בשמיכה
אוהבת את הכל- עצים, אנשים, מכוניות... הכל היה לבן, טהור, שקט
וכמובן- קר. האחים והאחיות שלה לא אהבו לדבר ביניהם, מה שהעמיס
עוד יותר שקט על הנסיעות המשפחתיות, הארוחות המשותפות והחיים
בבית בכלל.

  יום אחד היא הלכה ברחוב, בלי שום יעד מוגדר מראש. היא אהבה
ללכת ברגל ברחובות הריקים, כאשר כל שאר האנשים היו סגורים בבית
ומיעטו להסתכן ביציאה החוצה בכלל. היא הייתה הולכת לאיבוד
ברחובות השוממים, צועדת במסלולים חדשים כל פעם, נפעמת מהמקומות
החדשים, האנשים השונים והנוף החדש שנגלו לה בכל טיול כזה. היא
הלכה ברגל ופילסה לעצמה דרך בשלג, שנערם עד לברכיים, ורוקנה את
הראש ממחשבות מציקות וטרחניות. היא לא שמה לב לאן היא הולכת
ומהר מאוד היא איבדה את הדרך. היא הביטה מסביב בבהלה, אך הכל
היה נראה אותו הדבר, לבן שמשתרע לכל עבר. היא בחרה בכיוון
שחשבה שהגיעה ממנו והחלה לצעוד בו, אך מהר מאוד הבינה שטעתה
ושהלכה עוד יותר לאיבוד.

   דבר ראשון, הכל מסביב היה ירוק ולא לבן, וכל שראתה היה
עצים, שיחים, פרחים ושמש- ולא עננים כבדים ושלג. השמש חיממה לה
את העור, אך החום לא היה מעיק כמו מראדיאטור, אלא נחמד ומתפשט,
כאילו שהוא חודר לה מבעד לעור, לתוך הוורידים ומפשיר את הלב
הקפוא שלה. היא חייכה בפעם הראשונה מזה שנים והביטה בהשתאות
מסביב- היו אנשים ברחובות הצפופים שדיברו זה עם זה, צחקו
והתחבקו והתנשקו. ילדים שיחקו במגרש המשחקים, הציפורים צייצו
וכל ההמולה שמסביב הממה את החושים שלה וגרמו לה לכאב ראש. היא
פחדה שכל הצבעים, הקולות, החום, שהכל היה רק חלום. היא צבטה את
עצמה, אך התברר לה שהיא לא חולמת והחיוך שלה התפשט עוד יותר.

   אנשים ניגשו אליה בסקרנות ושאלו אותה שאלות- מאיפה היא
באה, לאן היא הולכת, מי היא ועוד ועוד. היא ענתה להם ומהר מאוד
הם גלשו לשיחה ארוכה וקלילה, ובפעם הראשונה היא לא ריסנה את
הפה שלה, אלא נתנה לו דרור. היא המשיכה לדבר ולהסתובב עם אותם
אנשים חמים ולצחוק אתם עד הלילה. גם הלילה שלהם היה חמים
וסתווי, כאשר רק משב רוח קל העביר בה מעט צמרמורת. היא הרגישה
שייכות למקום המוזר הזה ולאנשים השונים האלה, שקיבלו אותה בחום
והתעניינו בה.

   אבל היא לא הייתה באמת שייכת לפה, אלא למקום שממנו באה.
החום האביבי היה נחמד ונעים, אך באותו הזמן גם כל-כך שונה ממה
שהכירה שזה הפחיד אותה. היא פחדה שאם תיחשף אליו ליותר מדיי
זמן, העור שלה ייצלה או ישחים כמו שלהם, או שהיא תחלה ותמות.
האנשים מסביב דיברו כל הזמן ונגעו כל הזמן- מה שגרם לה לכאב
ראש עמום ולתחושת חנק- כולם היו קרובים מדיי אחד לשני וסגרו
עליה, והיא כבר לא יכלה להסתובב ברחובות השוממים, אלא נבלעה
בתוך ההמון הסואן. היא אהבה את המקום החדש, הרגישה משיכה אליו,
אך בו בעת חשה רתיעה מהשינוי הקיצוני שבו.

"את לא מכאן, נכון?" מישהו שאל אותה. היא הסתובבה וראתה אישה
זקנה, בעלת עור בהיר וחיוור כמו שלה ועיניים קרות, שמשום מה לא
נראתה שייכת. בדיוק כמוה.

"גם את," היא אמרה ולא שאלה. האישה הזקנה הנהנה והתיישבה לידה.
הן הציגו את עצמן וישבו כמה זמן בשקט לא מעיק.

"הלכתי לאיבוד לפני שנים," האישה הזקנה הסבירה לאחר דממה
ממושכת. "ואז מצאתי את המקום הנפלא הזה."

"ומאז לא חזרת?" היא שאלה בפליאה. הבטן שלה התהפכה- אולי היא
לא תוכל לחזור לעולם? היא רצתה את האפשרות הזאת.

"יכולתי," האישה הזקנה אמרה בקול מהורהר. "מצאתי את היציאה, את
הדרך חזרה. אבל החלטתי שאני מעדיפה את המקום הזה. איך אפשר לא
לאהוב את זה כאן? יש חיים! יש חום! כל מה שלא היה מאיפה
שבאנו."

   היא הנהנה בכובד ראש והרגישה פחד מבעבע לה במעמקי הקיבה.
"אבל נגיד שהיית רוצה לחזור, היית יכולה?"

"אני יכולה להראות לך את הדרך חזרה," האישה הזקנה הסבירה. "אבל
דעי לך שאם תלכי, את לא תוכלי למצוא את הדרך חזרה. אם את
עוזבת, כל המקום הזה- האנשים, העצים, הפרחים- הכל לא יהיה קיים
יותר מבחינתך. כדאי שתשקלי טוב טוב מה את רוצה. תודיעי לי
בבוקר, ואם תרצי, אני אראה לך את הדרך חזרה." האישה הזקנה קמה
ונעלמה לתוך הלילה. היא המשיכה לשבת שם, שוקלת את העניין
ומרגישה איך הבחירה נהיית כמו משקולת שקשורה ללב שלה, מאיימת
לגרום לה לשקוע למצולות. היא המשיכה לשבת שם עד הבוקר, עד
שהאישה הזקנה חזרה.

"נו? מה החלטת?" האישה הזקנה שאלה, למרות שידעה כבר מה היא
החליטה. זה היה בהבעת פנים הקפואה והסתומה שלה. "את רוצה
לחזור. בואי."

   הם הלכו ביחד בשקט שלא היה מעיק, אך היה בו מן מתח כזה של
ציפייה. היא השתרכה לה מאחור, כאילו ממאנת לעזוב את המקום
ומדיי פעם הזקנה הייתה מסתובבת וצועקת לה: "הרף מזה, הרף!" הן
הלכו עד למקום המפגש של הצמחייה עם השלג והיא עמדה בגבול,
מפחדת לחצות את הקו. היא אהבה את המקום החדש, היא הרגישה בו
שמחה, קלילות והתאמה. אבל היא פחדה ממנו, מעצמה ומהרבה דברים
שלא יכלה בדיוק להסביר. היא חצתה את הקו בחרטה ודמעה זלגה לה
מהעין, עד שקפאה חצי דרך על הלחי שלה. הקור סטר לה בבוז בפנים
והיא הרגישה איך העולם המוכר חונק אותה ואופף ועוטף אותה
בקרירות שלו. היא הסתובבה בפאניקה וניסתה לחפש את האישה והעולם
החדש, אך הם נעלמו וכל שראתה היה לבן, לבן, לבן, לבן למרחקים.
היא הרגישה איך הלב המופשר  שלה קופא לו לאט, לאט, לאט, לאט
והיא צנחה לאדמה בבכי.