אני שוכבת על הגב במיטה ובוהה בתקרה המתקלפת. החדר שקט לטעמי,
שקט מדי אפילו - מישהו משתעל מדי פעם, המכשירים מצפצפים
והאחיות נכנסות ויוצאות עדיין, אבל פחות. לרוב אני אוהבת שקט,
יש בזה משהו מרגיע, כמו לשבת על החוף ולשמוע את הגלים
והציפורים. אבל פה השקט מעיק, מחניק, סוגר עליי ויש לי צורך
פנימי לצרוח, אבל אני פוחדת להעיר את שאר האנשים, אז אני
ממשיכה לשכב בדממה.

   אני לא מצליחה להירדם. ישנתי קצת בלילה, רק כשנתנו לי מלא
תרופות, אבל תוך זמן קצר קמתי ומאז אני שוב ערה. זה לא מפתיע
אותי, אף פעם לא יכולתי לישון בלילות ותמיד הייתי ישנה ביום,
בזמן הלימודים. המורים לא אהבו את זה, מן הסתם, ואמא שלי לקחה
אותי למרפאת שינה. הם אמרו שכנראה השעון הביולוגי שלי מכוון
אחרת ואין מה לעשות וקיבלתי פטור ללמוד בלילה ולישון ביום,
בשיעורים.

   אני בוהה בתקרה ומנסה לספור כבשים, אבל זה לא הולך לי. כל
פעם שאחת עוברת את הגדר, כל השאר נהיות קנאיות וקופצות אחריה
ואני לא מצליחה לספור אותן. הכבשים שלי לא ממושמעות ואפילו אם
אני בונה פתח קטנטן בגדר, שרק אחת תוכל לעבור, הן מוצאות דרך
לפרוץ את הגדר והורסות לי הכל. אז אני מפסיקה לנסות לספור
ומנסה להשקיט את עצמי. אם אני אפסיק לחשוב ואהיה שקטה שקטה, אז
המוח שלי יתעייף ויעבור לגלי מוח ההם שיש כשישנים. אני מנסה לא
לחשוב על כלום, אבל אני ערנית לגמרי והמחשבות מתרוצצות חופשי
כמו הכבשים שלי.

   אמא שלי תמיד אמרה לי שאני טובה בלהמציא סיפורים ושיש לי
דמיון מפותח וכשרון כתיבה - כל מה שצריך בשביל להיות סופרת
טובה. יש לי דמיון, אני מסכימה, אבל אני אף פעם לא אהיה סופרת
טובה, או בכלל. אני כמו ניטשה, כמו זיק, אני מאמינה שהכל
מתכלה, ששום דבר לא נצחי. אם הייתי כותבת משהו, הייתי משקיעה
בו את כולי ואח"כ שורפת את הכתבים. אז אני לא כותבת שום דבר,
אלא נותנת לרעיונות דרור בראש שלי וזהו. נגמר. מיצינו.

"תפסיקי לדבר שטויות," אמא שלי הייתה אומרת בזלזול, כשניסיתי
להסביר לה את הפילוסופיה שלי. "את צריכה לפתח את הכשרונות שלך.
את יודעת כמה אנשים היו רוצים דמיון כמו שלך? ומה את עושה עם
זה? את מבזבזת אותו במקום לנסות לעשות אתו משהו."

"הוא לא מבוזבז," הייתי מתווכחת אתה, אבל לשווא. "הוא תמיד
אתי, הוא לא בורח לשום מקום."

"אני לא מבינה לפעמים למה אני מנסה ומתעקשת," היא הייתה אומרת
בייאוש. "שום דבר כבר לא ייצא מזה, כבר לא ייצא ממך. תזכרי מה
שאני אומרת לך עכשיו, כי זה חשוב- לכל אחד בעולם יש כשרון אחד
נדיר וייחודי ואם הוא סתם 'משאיר אותו אתו' אז העולם מפסיד את
הכשרון הזה וזאת אנוכיות מצדך."

   לא הייתי מתווכחת אתה, אבל לא הסכמתי אתה. העולם לא צריך
את הדמיון שלי וגם לא רוצה אותו - אני צריכה אותו ואני רוצה
אותו. אולי אני אנוכית, אבל בעצם אולי כולנו אנוכיים. כולם
רוצים שיזכרו אותם, שישמעו את קולם אפילו על חשבון אחרים - זאת
לא אנוכיות?

   אני לא יודעת למה אני חושבת עליה כרגע. אולי זה בגלל שהיא
ישנה כאן בכיסא ליד המיטה שלי. לפעמים כשהייתי מתעוררת באמצע
היום, הייתי תופסת אותה עומדת ליד המיטה שלי ומתבוננת בי,
כאילו מוודאת שלא ברחתי באמצע הלילה.

"מה את עושה כשאת לא ישנה?" אמא שלי הייתה שואלת, אחרי שהייתי
חוזרת בבוקר עייפה.

"אני לא עושה כלום," הייתי מתרגזת, כי היא בטח חושבת שאני עושה
סמים או זנות או משהו. "סתם... מסתובבת."

"מה אני אעשה איתך?" היא תמיד הייתה אומרת, כמו כל אמא פולנייה
גאה. "מה יהיה אתך בסוף?"

"בסוף?" הייתי אומרת בחצי חיוך אירוני. "בסוף יהיה טוב."

   אני ממשיכה להביט בה בחושך - השיער הגלי שלה פרוע ונופל לה
על הפנים, הכתפיים הרפויות שעולות ויורדות עם כל נשימה... אני
רוצה לגעת בה, אבל אני לא יכולה לקום מהמיטה, ואני פשוט ממשיכה
להביט בה מהופנטת. זה מרגיע אותי לראות אותה כ"כ רגועה, כ"כ
שלווה. אני מחייכת אליה חיוך עייף וסבלני, לפני שאני מסובבת את
הראש בחזרה לתקרה.

   פתאום עוברת לי בראש מחשבה קצת מצחיקה, אבל מחשבה שראויה
שאשקול אותה היטב. כדור-הארץ כל הזמן מסתובב על צירו, כך שיוצא
שחצי מהזמן אנחנו הפוכים ורק כוח המשיכה גורם לכך שנעמוד ישר
ולא ניפול. אנחנו לא מרגישים שאנחנו בעצם הפוכים חצי מהזמן,
אבל זאת עובדה. מה אם היו אנשים שגרו על התקרה, בלי קשר לכוח
המשיכה? הם היו הפוכים. כולם היו רואים זאת ישר, אבל בשבילם הם
אלה שעומדים ישר וכל השאר הם ההפוכים. ובכלל חצי מהזמן הם באמת
אלה שעומדים ישר וכל השאר באמת הפוכים, בגלל הסיבוב של
כדור-הארץ.

    אבל לאנשים הרגילים זה לא היה משנה, כי הם הרוב והנורמה
ואם הם ישרים, סימן שכל מי שלא כמוהם הוא הפוך וחריג. אולי הם
היו מנסים לשכנע את האנשים ההפוכים לרדת מהתקרה ולגור על
הקרקע. אולי הם היו קוראים להם משוגעים ומנדים אותם מהחברה.
אולי הם היו שמים אותם בגן חיות, כדי שכולם יראו את היצורים
המוזרים האלה, שמסרבים להיות כמו כולם ומתעקשים שהם בעצם ישרים
וכל השאר הפוכים.

   אני מדמיינת את עצמי שם על התקרה, חיה לי באושר חיים
הפוכים. זה בכלל נשמע לי הגיוני שאני אגור שם למעלה, הרי ממילא
נולדתי הפוכה, ואני לא מדברת רק על הקטע שאני ישנה בימים ולא
בלילות. אני נולדתי הפוכה, וזה גם לא רק שיצאתי עם הרגליים
קודם ורק אז הראש, כי גם זה קרה. אני ניסיתי להסביר את זה
לפסיכיאטר שעבר פה מקודם, אבל ראיתי שהוא בכלל לא מבין, לא
משנה כמה הוא יהנהן לו עם הראש. כל האנשים נולדים חיים ומתים
מתים, אבל אני נולדתי הפוך. אני נולדתי מתה וכנראה שאמות חיה.
זה נשמע מוזר, אבל ככה זה, זאת עובדה.

   מאז שהייתי קטנה ידעתי שיש בי משהו חלול, שחסר לי משהו, רק
שלא ידעתי מה זה. לקח לי הרבה זמן להבין שכשנולדתי מתה לי
הנשמה, או שבכלל לא הייתה נשמה ורק הגוף נשאר. עברתי תהליך
הפוך מכולם ועמוק בפנים הכל כבר היה בשלבים מתקדמים של ריקבון.
לא ידעתי מה עושים בלי נשמה, אז ניסיתי לדמיין, אבל אפילו עם
הדמיון המפותח שלי לא הצלחתי. אז לא עשיתי כלום והרגשתי איך כל
יום שעובר החלל ממשיך לגדול ולא נסתם. בימים הייתי ישנה שנת
ישרים - בלי חלומות, בלי סיוטים ובלילות הייתי יוצאת ומחפשת את
הנשמה האבודה שלי בכל מקום אפשרי. אבל אף אחד לא ידע איך היא
נראית ואיפה היא יכולה להיות, והייתי שבה הביתה מאוכזבת
ובדיכאון.

    לפני כמה ימים הבנתי משהו, משהו שתמיד ידעתי, אבל לא
הפנמתי עד הסוף. אם נולדתי הפוך ומתה, אז רק כשאמות, כשהגוף
עצמו ימות, אני אהיה חיה. כלומר אני צריכה למות כדי שהנשמה
האבודה שלי תחזור אליי סוף סוף.

"תגידי לי, מה יהיה אתך בסוף?" אמא שלי שאלה אותי אתמול בפעם
המאה.

"בסוף?" השבתי בחיוך מתגעגע. "בסוף יהיה טוב". אחרי שאמרתי לה
את זה עליתי לחדר שלי ונעלתי את הדלת. הפסיכיאטר לא מבין שאני
לא משוגעת, שאני לא ניסיתי להתאבד כי אני רוצה לסיים את החיים
שלי. ניסיתי להתאבד כי אני רוצה להתחיל סוף סוף לחיות אותם. הם
יכולים לקחת לי את הכדורים והתערים ויכולים לקשור אותי ברצועות
למיטה, אבל זה לא ישנה את העובדה שאני מתתי מזמן.

  ועכשיו אני כאן, עדיין מתה מבפנים וחיה מבחוץ, הריקבון עוטף
כל תא ותא בגוף שלי באהבה. אני בוהה בתקרה ומדמיינת את עצמי
חיה שם למעלה חיים הפוכים תקניים, מקובלים ומאושרים, מביטה על
כל שאר האנשים על הרצפה, האנשים ההפוכים. אני צוחקת כשהם מנסים
להחזיר אותי לקרקע, לשכנע אותי שאני זאתי שהפוכה, כשלפחות חצי
מהזמן הם אלה שבכלל הפוכים.