שבועים אחרי שיצאנו לטיול בו אני בעיקר גלשתי, אכלתי וישנתי
וזוגתי הוטרדה על ידי המקומיים במאות שיטות אפשריות הגענו
להחלטה שצריך להתחיל לטייל.
לקחנו את המפה העדכנית ביותר וכנראה היחידה של האי וחיפשנו
לעצמנו פארק נחמד ורחוק מהים שנתחיל בו את הפרק היבשתי של
טיולנו. מצאנו מקום שנקרא גל-אויה. סכר גדול שנבנה שם, יצר אגם
והאגם הזה והג'ונגל שסביבו הוכרזו כפארק.
יצאנו מהחוף מתוך כוונה לעלות על האוטובוס הראשון לכוון עיר
המחוז הקרובה לפארק. כאן קרה מקרה היסטורי בהיסטוריה של
סרילנקה- האוטובוס הקדים, במקום לצאת ב-6:30 הוא יצא ב-6:10.
לקחנו טוק טוק ורדפנו אחרי האוטובוס לעיר הקרובה שם נקט נהג
האוטובוס בפעולה המתחייבת ממצב החירום (הפסקה של חצי שעה כדי
להמשיך בשיגרת האיחור). אחרי נסיעה של כמה שעות ללא אירועים
מיוחדים חוץ מהעובדה שענת היתה מוקד ההתעניינות העיקרי
באוטובוס ומבלימת חירום שכמעט גרמה לכל הנוסעים לעבור דרך
החלון הקידמי (צב חצה את הכביש) הגענו לעיר.
כשהגענו לתחנה המרכזית בעיר המחוז שאלנו את האנשים מאיפה יוצא
האוטובוס למקום שאליו רצינו להגיע. כמספר האנשים ששאלנו ככה
מספר הכוונים שקיבלנו, היה אפילו זקן אחד שהתעקש שהאוטובוס
יוצא מלמעלה. אנחנו העדפנו את התשובות שקיבלנו במודיעין של
התחנה. למרות שבכל פעם שניגשנו למודיעין זמן היציאה של
האוטובוס השתנה, המיקום שלו נשאר יציב פחות או יותר.
כשהגיע האוטובוס שלנו עלינו עליו וזכינו בשעה וחצי של טלטולים
ששכנעו אותנו סופית שהאוטובוסים המקומיים עשויים מאלומיניום
תעופתי. (הבעייה היא שאנשים לבנים בנויים מחומרים פחות
מתקדמים).
דקה וחצי אחרי שירדנו מהאוטובוס הבנו שהכניסה לפארק והמלון
היחיד באיזור (אם הוא קיים בכלל) נמצאים כ-8 קילומטר מאיתנו
והדרך היחידה להגיע לשם היא לנסוע שוב לעיר המחוז ולחזור למחרת
עם אוטובוס אחר.
במהלך יצירת התקשורת עם המקומיים (שהיה ארוך מאוד) הצטבר
סביבנו קהל עצום ורב. חצי מהם השמיעו קריאות השתאות רמות
כשהעלנו בקול רם את האפשרות הביזארית של ללכת ברגל לכפר השכן,
מבט אחד בפרצופיהם הבהיר לנו שצריך לצאת לדרך.
אחרי 5 שעות של הליכה עם הציוד בחום, בגשם, מוקפים באנשים שלא
נתנו לנו להמשיך לפני שנתייחס אליהם, על רקע של ג'ונגל מטורף,
ירוק ומלא ציפורים (לא בלי להתברבר פעמיים) הגענו למלון. מבט
אחד במקום הבהיר לנו שפעם זה היה מלון, היום נשאר רק חדר אחד
וגם הוא לא היה מאוכלס מאז 1889.
אמנם החדר היה מלוכלך והחלון היחיד שהיה, היה אטום בקרטון, אבל
נמצא לנו מאוורר נחמד על התקרה והוא אפילו הסתובב. במהלך הלילה
חשתי נשיכה על רגלי השמאלית, ובבוקר מצאנו שביל טיפות שמן
מעגלי סביב המאורר שהכתים לנו את כל הבגדים. קמנו עייפים אך
עצבניים והחלטנו לדפוק את המערכת ולהתפלח לפארק. עשינו את זה
בלי בעייה ואז המערכת דפקה אותנו בחזרה ובילינו את רוב היום
מול אגם יבש, בחום אימים, מתחת לעץ עם צל חלקי, בוהים בפרות
מרוחקות (ראינו גם קקי של פילים).