לוקאס
לוקאס מטייל לו בגן בית החולים. די קר בחוץ. העננים חלקם
עומדים וחלקם נעים. השמש נגלית ומסתתרת והרוח נושבת חזק חזק.
הוא מוצא לו פינה ליד אחד הברושים הגדולים ונשכב על האדמה
הלחה. עיניו מביטות אל השמיים והוא מאושר. נפשו כמו מתנתקת
מגופו והוא רואה את עצמו כדמות של אור המרחפת מעליו. דמות
קלילה, לבנה, דקה. כמו נוצה היא נסחפת מעלה מעלה, מנופפת
בזרועותיה ואחר ניצבת מול מסך לבן של ערפל.
"אל תלכי", מבקש לוקאס. "השארי", הוא מתחנן, אבל הדמות נבלעת
בתוך הערפל ולוקאס חש שהוא זכה בה בחזרה. היא שלו, היא בתוכו.
הוא שוקע בשינה עמוקה ומתעורר רועד מקור, כשהגשם החל לרדת.
בחוץ נעשה אפור. חלונות בית החולים האירו צהוב. לוקאס קם. גופו
קפוא ומכווץ והוא פוסע כפוף אט אט חזרה לבית החולים.

רומי
לאחר שיוסף הלך, רומי נותרה לבדה בבית הגדול והחשוך. היא
השתרעה על הספה וחשבה: "שלום, קוראים לי רומי ואני זונה. לא,
לא ממש זונה. זונה קטנה. זונה שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה.
שלום. קוראים לי רומי ואני קטנה. קטנה ופחדנית. גם כשהאיש
בתוכי זועק וקורא לי לרוץ, גם כשהוא אומר לי לברוח, אני לא
מקשיבה לו כי אני קטנה. אנשים קטנים לא יודעים להקשיב לעצמם.
שלום. קוראים לי רומי ואני יונה. יונה לבנה שעפה בשמיים. יונה
שעפה ומתרחקת מהכל. רק היא והתכלת הלבנה. עפה ועולה ומתגלגלת
ושמחה. שלום. קוראים לי רומי ואני מאושרת. למרות או אולי בגלל
שאני זונה קטנה אני מאושרת. אני שמחה. טוב לי בחיי, טוב לי בין
גבריי. טוב לי. אני מאושרת."
והיא חושבת "עם מי אחלוק את האושר הזה עכשיו?! אני חייבת לדבר
עם מישהו" היא הופכת והופכת במחשבותיה ולא מוצאת מישהו שעימו
היא רוצה לדבר עכשיו, ופתאום חוסר שקט מתגנב אליה והיא קמה
מהספה, נכנסת למטבח ומתחילה לקרצף את הסיר של המרק ואת הכיריים
ואחר עוברת לרצפה ולארונות. וכשהיא מסיימת והכל כבר מבריק, היא
חשה ריקנות גדולה ונכנסת למקלחת ורק זרם המים מקל עליה וממלא.

רומי II
רומי יושבת על קצה המדרכה, ראשה הסחרחר בין ברכיה, שיערה פרוע,
תלוי, נוגע בכביש. גוש של מועקה תקוע לה בגרון והיא רוצה
לבכות. היא שומעת קולות בראשה שנעשה קליל ומרחף וכמו לא מחובר
לגופה הכבד. היא רוצה לצעוק, היא רוצה ליבב, היא רוצה לישון,
אבל אין לה את הכח להגשים אף אחת מהמשאלות הללו. פתאום, ללא כל
הכנה מוקדמת, היא מתחילה להקיא עוד ועוד, היא בוכה, מייבבת,
מרחמת על עצמה. גושים של קיא נדבקים לשערה והיא נותנת לדמעות
גדולות לשטוף את המחנק שבתוכה. היא בוכה עוד ועוד ועוד. ראשה
מתחיל להתבהר ואט אט הקלה פושה בה. היא נגעלת מהריח שמסביב
ומשערה. היא נגעלת מהטעם שבפיה. היא הולכת מרחפת לביתה, ושהיא
מתקרבת אליו היא מתחילה לרוץ. בחדר המדרגות היא מדלגת שתיים
שתיים ונכנסת הביתה בבהילות. רומי פושטת את בגדיה מתוך תחושת
דחיפות גדולה, כמעט קורעת אותם מעל בשרה, נושאת אותם בכפיה
לארגז הכביסה. ואז, נכנסת למקלחת ופותחת את המים בזרם הכי חזק
והכי חם שגופה יכול לשאת. המים שוטפים אותה, זרמים זרמים של
חום ואהבה, מראשה ועד רגליה, זרמים זרמים. היא בוכה ושרה.

רומי ולוקאס
רומי חוזרת הביתה. בחוץ יורד גשם. היא מחנה את הרכב רחוק
מהבית, לבה כבד עליה, היא יוצאת החוצה וצועדת בגשם, האויר הקר
מרענן אותה, דמעות עולות וחונקות את גרונה. פתאום היא מתפרצת
בבכי. הגשם מטפטף עליה. היא מנסה לחנוק את הנהיות שעולות מתוכה
ולא מצליחה. היא צועדת ומיבבת, כפופה ורועדת, מוחה את חוטמה
חליפות, ומרגישה שהאדמה מושכת אותה אליה. "אני רוצה למות", היא
ממלמלת.
לוקאס יושב בדירתו ומשקיף מהחלון. הוא מזמזם לו שיר ששמע פעם
מאמו. הוא רואה דמות שמתקרבת ברחוב. הוא קולט שזו רומי. לבו
מפרפר, "זו היא, אני אוהב אותה, אני רוצה אותה, רומי, בואי
אליי". הוא יוצא בריצה החוצה ושומע את היבבות של רומי שעלו
וגאו בו ושבו ונפצו את לבו לרסיסים קטנים. "רומי, רומי", הוא
קורא לה, והיא מסתובבת. מבעד לדמעות היא רואה את לוקאס.
"לוקאס, מה אתה עושה כאן? יורד גשם, קר, לך הביתה"
לוקאס בוכה יחד עם רומי. הוא מתקרב אליה וכורך את זרועותיו
סביבה. "אל תבכי ילדה שלי, אל תבכי, לוקאס פה ידאג לך, לוקאס
אוהב אותך", שפתיו מגששות ומגיעות לשפתיה. "לוקאס תפסיק",
ממלמלת רומי, "תפסיק". לשונו מלקקת את פניה.
רומי מנסה להנתק מזרועותיו של לוקאס. הוא לא ממש מחבק חזק, היא
לא ממש רוצה שיעזוב. היא מתכרבלת צמוד לחזהו ונותנת לבכי לפרוץ
החוצה בחופשיות. לוקאס מחבק אותה חזק ומלטף את שיערה. הגשם
נפסק. שני אנשים עומדים ברחוב חבוקים, מתנודדים. הירח והכוכבים
החלו משירים מעליהם את שמיכת העננים. ריח הגשם עומד באויר
ומחדד את ריח האדמה, והעצים, והרוח, והגשם.
האיש חובק את כתפי האישה ומובילה לתוך חדר המדרגות. "בואי
רומי, בואי, לוקאס ידאג לך, לוקאס הכי אוהב אותך".