כשכינורה ניגן,
נגה כל העולם באור יקר מפז.
חמדתי אותו, לא אכחד, שיהיה לי למסיק
בלילה קר.

היא כמעט ולא דיברה.
רצונה ריצד על מחזריה, צרב בהם גוון עמוק של עוז,
קרא בקול נואש מן הבהובי צלילים,
שברי מלים,
שפה דלה על דל שפתיה.

בכל זאת,
הם הריעו לה כמו מטומטמים
על קריאתה לחופש.
היא היתה יפה כך -
תמימה בפראותה,
כוחה, שאוב מן ההמון המשתולל למענה,
כנה, נדהם.

ילדה פתיה, את המזור בו חפצה מצאה בלילותי.
היא קראה אז דרור לכל מחשבותיה, על כל גרורתיהן,
כבולה בין זרועותי.

חבל. ראויה היתה למעוף.

היא עודנה מנגנת ברחובות,
נהנת מהקשבה למחוזותיה הצנועים יותר,
הראויים פחות.


...סגרתיה בנורת זכוכית קטנה,
ענודה על צווארי.