התעוררתי באמצע הלילה, אחרי שינה טרופה, מלאה סיוטים. כאב לי
הראש כל- כך. הרגשתי את הצעקות של אימא, מאתמול, מהדהדות לי
בתוך הראש. כאבה לי הבטן כמו שלא כאבה אף פעם. הנחתי עליה יד
אחת וביקשתי ממנה יפה שתפסיק. זה בדיוק מה שאני לא צריכה
עכשיו. כאב בטן. את היד השניה הנחתי על הרקה הימנית, בתקווה
שעיסוי קל יעביר את המהלומות שרצות בתוכו.
לאט לאט הרגשתי את הדמעות עולות בי. אחת אחת, מכריחות אותי
להרגיש צביטה בליבי על כל אחת מהן. ניגבתי אותן וניסיתי להירדם
חזרה.
נרדמתי וישנתי קצת אבל אחרי כמעט חצי שעה התעוררתי שוב והכאבים
רק התגברו. קמתי במאמצים רבים, גוררת את עצמי למתג החשמל,
להדליק את האור. הנחתי את ידי על המתג, שוקלת את היתרונות שיש
לאור. לבסוף החלטתי להדליק נר כדי שכאב הראש לא יגדל. מיששתי
את השולחן שלי והגעתי לגפרורים, הצתתי אחד והדלקתי את הנר.
הבטתי בו, יפה כל- כך. לא הצלחתי להיזכר מי הביא לי אותו
במתנה. בכל מקרה זה היה לפני כל- כך הרבה זמן, עכשיו הוא בטח
גם ככה לא בקשר איתי, כמו כולם.
נשכבתי על המיטה והבטתי למעלה, מנסה לעצור את הדמעות שממשיכות
לזלוג במהירות עם כל מחשבה.
אם אין לי חברים וגם המשפחה שלי לא ממש מודעת לקיומי, אני חיה
רק בשביל עצמי. ואני לא רוצה לחיות.
"למה???" אני חושבת בצעקות.
הסתכלתי מסביבי וראיתי ליד הנר את הסכין היפני שבו השתמשתי כל-
כך הרבה רק לפני כמה חודשים, כשהחלטתי להפעיל על עצמי את השיטה
שטוענת שסבל פיזי מקהה סבל נפשי. חתכים בידיים וברגליים עיטרו
את גופי, מחכים שמישהו ישים לב, ידאג לי פעם אחת. בסופו של דבר
התרגלתי גם לכאב הזה, כמו לכל השאר ובסופו של דבר ויתרתי על
החתכים. הם לא עזרו לי כמו שהיו אמורים.
הושטתי את ידי אל הסכין ונגעתי בחודו, בודקת אם הוא מושחז
היטב. הוא היה בסדר גמור. הושטתי אותו לכיוון הבטן שלי שרק
כאבה יותר ויותר. לאט לאט ובזהירות חתכתי, סימנתי עיגול של דם
בבטני, מנסה שיהיה סימטרי עד כמה שאפשר. חזרתי על העיגול שוב
ושוב, במין טירוף שכזה, נהנית לראות את הדם נוטף מתוכי.
כשהרגשתי שסיימתי ואין יותר מה לחתוך, קמתי וניגשתי למראה
שבשירותים.
הסתכלתי בפני, רטובות מזיעת התרגשות ובעיני זזות בטירוף,
מבוהלות. באיטיות עברתי במבטי אל הבטן, מתבוננת בה במבט חודר.
במקום הבטן שהייתי רגילה אליה, נוצר חור, עגול, סימטרי. חייכתי
חיוך קטן, מרוצה מעצמי. כשהתמקדתי טוב יותר בחור מצאתי את
הסיבה לכאבים העזים. עצב, עצב עצום התכרבל בתוכי, מחכה שישחררו
אותו.
"עכשיו אתה יכול לצאת" לחשתי לו ואיבדתי את ההכרה.