[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רן כוזב
/
כושי

(וזוכרים את הפעם ש...) בוקר אחד אתה מתעורר ומגלה שאתה כושי.
זה לא עניין גדול, באמת. פייר, תמיד אהבת היפ-הופ, דראמ אנד
בייס וראפ הרבה יותר משאר החבר'ה. פשוט ידעת להתחבר לזה ברמה
גבוהה משהם הצליחו. אפילו אם לא בדיוק ידעת להסביר את מה
שלאחרים אולי נראה מוזר. זה לא הופך אותך לבן-אדם רע או נחות
או משהו שעלול לגרוע מרמתך וכבודך. באמת. זה די פשוט, אתה
בסה"כ כושי (זוכרים את הטיול ההוא...). לא עניין גדול, באמת לא
משהו להתרגש ממנו.

ו... בהתחלה, כשאתה אומר לחברים, הם לא מאמינים. מצלצלים אחד
לשני, מול העיניים שלך, כדי לוודא שאתה לא סתם עובד עליהם, שלא
מחרטטים אותם (מה תאריך הפטירה של סבא?).  מה, אבל הייתי בטוח
שאתה לבן. כאילו, אשכנזי-מעורב.
יהודי.
כמוני.
או כמעט כמוני, כי אני יכול להיות גם תימני או עיראקי או
מרוקאי או רוסי או אירי או מה זה משנה, אבל ת'יודע, לפחות שייך
לעם ישראל. ואתה עונה, לא, אני לא כזה סוג של אפריקאי. והם
אומרים, וואלה, אתה צודק, תמיד חשבתי שאתה קצת שחום מדי, אפילו
אם מחשיבים את החצי המרוקאי שלך. אבל ת'יודע, סבבה, אתה אח,
חבר זה חבר (מי מגיע לארוחת הערב המשפחתית בשישי?).

יש קצת הבדל. בכל זאת, למרות הכל ועדיין.

אתה יודע את זה. מרגיש אותו שם, אולי אפילו כשהם לא. רואים סרט
בקולנוע והדמות הכושית עושה איזה משהו סטריאוטיפי וכולם צוחקים
(מה שם בית המלון בערד שנסענו אליו כל שנה?). גם אתה צוחק. כי
זה בסה"כ סטריאוטיפ מטופש והבחור שמשחק יודע את זה. רק בדיחה,
זה הכול. אבל אתה יודע שהחברים שלך צוחקים מפרספקטיבה קצת
שונה. שטחית יותר. אולי כזו שבסתר ליבם מעליבה אותך בעקיפין.
אבל אין מה לעשות, לא ציפית מהם לרמה כזו של עומק. זה משהו
שאתה מקבל כחלק מהעסקה. תתוודה שאתה שחור ותהיה חופשי להתנהג
כאחד ולהגיד את הדעות שלך בתור מי שאתה ובתמורה הם מקבלים
אותך.
ככושי (זוכרים את קיו, הכלב של סבא? מה קרה לו בסוף?).
זה לא שאתה לא בן-אדם, אבל אתה לא בדיוק אותו הדבר. נוסף
איזה מרחק קטן בינך לביניהם. אבל עדיף להתקיים במרחק קל
מלהתקיים בשקר, מפני שאז עדיף לא להתקיים בכלל (הוא באמת מת
בחוות הסוסים?).
לפחות יוצא לך לחוות אנשים ביתר חדות מאי-פעם. אתה פתאום יכול
להתחבר לשורשים האפריקאים שלך ולהאזין להם. ויש להם דברים
מעניינים להגיד על העולם, סודות כמוסים שאוזן בני-אדם "רגילים"
אינה יכולה לקלוט.

בכל מקרה, כן. וגם ועוד ובנוסף ויצויין ויוסף ויורחב וכן
הלאה.

אתה מספר לאבא ואמא. זה רגע קצת מוזר (תזכיר לי איפה סבא היה
בשואה?).
אמא, אבא, אתה מתחיל ומהסס כי מרגיש לך כאילו אתה הולך להגיד
שאתה לא ממש שלהם.
אמא, אבא, אני כושי (וסבתא, איפה היא הייתה?).
וזה בסדר, כן? אתה עדיין הבן שלהם מבחינתם. הם האכילו אותך,
החליפו לך חיתול, שמו בידך את המדחום שתשים מתחת ללשון כשחלית
(איך קראו לכפר שהמשפחה של סבא גרה בו?). הם היו שם כשסיימת
בית-ספר, תיכון, התגייסת, השתחררת. ראיתם חתונות ולוויות
ואינספור חוויות (כמה דפי-עד של יד ושם סבא מילא?). הם אפילו
היו שם בשבת בבוקר כשאתה ומיכל, הבחורה הראשונה ששכבת איתה,
יצאתם סהרוריים מהחדר אחרי לילה של דברים שגרמו ללב שלכם לצחקק
במשך כמה ימים לאחר מכן (כמה זה 27 אנשים שאף-אחד בעולם לא זכר
חוץ ממנו?). הם אהבו אותך בעבר והם ימשיכו לאהוב בעתיד. אבל
עכשיו אתה הבן הכושי שלהם (איך זה שעברנו תהליך הדחקה קולקטיבי
כמשפחה? למה גם אני?). ובערב שישי, בארוחה המשפחתית, אתה מרגיש
שמזגו לך את המרק קצת אחרת. זה לא רציני, אי-אפשר אפילו לראות
או לטעום את זה (למה לא תיעדנו אף-פעם את הזיכרונות של סבא?).
המנה כמעט זהה לזו של אחיך, אבל תנועות הידיים, האחת אוחזת את
המצקת ומוזגת את המרק לתוך הקערה שביד השנייה, היו קצת שונות,
כי זה לבן ההוא (איך קוראים לשכנים הגויים שלהם, אלה שביצעו
בהם את הטבח במהלך הפוגרום?).
באמת לא משהו להתרגש ממנו. זה שם בחוץ וטוב שכך (איך נראה הפצע
בלב של סבא?).
אתה מרגיש טוב (איך נראה הפצע בלב שלך?).
טוב להיות שלם (איך זה מרגיש כשיש דברים שאי-אפשר להגיד?).

מצד שני, עכשיו אתה יכול ללכת למועדונים של מוזיקה שחורה ובאמת
להשתחרר. זה דווקא ממש סבבה. להיות בין האנשים שלך בפעם
הראשונה. מרגיש כמו לנשום אוויר צח, לא?
אחלה, פאנן.

בסוף אתה אפילו פוגש מישהי, כמוך. מציג אותה להורים בפעם
הראשונה וזה ערב נחמד, כולם נהנים. הרבה רגשות חיוביים, רשמים
טובים, ממש כל החבילה. אבל בסוף, במבט לאחור מחדר המדרגות אל
תוך הבית, אתה רואה את מה שהרגשת שהסתתר מאחורי הפנים של אביך
כל הערב. הרגע הזה נמשך רק כשנייה ובמהלכו אמא מביטה מטה על
ידית הדלת שבאחיזתה, מוודאת שהיא סוגרת בעדינות בלי לעשות רעש
לשכנים ואבא עומד שני מטר מאחוריה, רגע אחרי שסיים להיפרד מכם.
חופשי, לדעתו לראשונה מזה שעתיים, הוא פונה ללכת אבל העיניים
מחפשות את המבט של אמא. שפתיו פשוקות מעט, מוכנות להגיד דבר
מה. אוויר כבר נושב במעלה הגרון, מנענע את מיתרי הקול, רחש
הרוח בצמרות העצים, מבשר על מילים ששברו את מחסום הקול ועוד
רגע יפרצו למציאות. אבל אפילו אם יצליח לתפוס את מבטה, לא ידע
לבטא את עצמו. איפשהו בראש שלו משהו טורח וקודח ומנסה לתרגם את
המשמעות של בן שחור.

באמת לא משהו להתרגש ממנו. אתה עדיין מרגיש טוב עם עצמך. עכשיו
זה לפחות בידיים שלהם, אתה לא צריך להתעסק בנושא יותר, לכאורה.
אבל תמיד תרגיש משהו. כאילו שמחוץ לקהילה האפריקאית לא באמת
תמצא בני-אדם. בעומק הלבבות שם בחוץ יש דלתות שסגורות בפניך
אבל פתוחות לאחרים. הדבר הזה שפעם היה שם בשבילך על-מנת שתוכל
לחוות אותו, הדבר שמשלים והופך את החוויה לאמיתית, כבר לא
בנמצא מרבית הזמן.
סתם. באמת. לא עניין גדול. ממש לא משהו להתרגש ממנו.

אני יכול לסיים בנימה אופטימית, אבל לא על זה הסיפור.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הארי!
זה מקל קסמים
בכיס שלך או
שאתה סתם שמח
לראות אותי?




- זאתי עם
הפסים


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/7/09 10:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רן כוזב

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה