אני עולה עכשיו לאוטובוס אבל הגבר שאת פוגשת כל לילה בחלום
עולה רק עוד שתי תחנות. אפילו לא חצי מלא אבל המושב מולך הוא
האחרון שנותר טרם אנשים זרים יאלצו להצטופף בזוגות. עוד תחנה
תרד הזקנה שיושבת מאחוריך. אם ישאלו אותנו אחר כך, לא נדע
להגיד מי התחיל עם מי - אני אגיד שאת חייכת אליי, את תגידי
שאני חייכתי אלייך. בסוף נקרא לזה אהבה ממבט ראשון. אם לא
היינו מתחילים לדבר, הייתי עובר למושב שהתפנה. אבל עכשיו זה
הגבר שלך שחולף על פנינו, יחד עם מושג מעורפל בראשך, בדרך
להדחקה בספסל האחורי. זה לא נורא. ממש. יהיו לנו ילדים. נהיה
די מרוצים מהחיים. למתבונן מבחוץ, אפילו מאושרים. גם הגבר שלך
לא בדיוק יטמון ידו בצלחת. יהיו לו ילדים. בית. אישה. וחצר בה
יתרוצצו חמישה כלבים. הוא נורא אוהב כלבים. בדיוק כמוך. אני לא
כל כך ולא נאמץ. אבל אתם? ממש מושלמים.
אחרי החתונה כבר לא תחלמי עליו. משהו בדמותו ידהה ויטשטש
על-מנת לפנות לי מקום בליבך. גם הוא כבר לא יחלום אותך. לפעמים
תחלמי שאת רצה עם עדר כלבים מפואר. יהיו שם אלפים מהם, האחו
יתכסה נהר פרוותי ועמוק בפנים תרגישי שהם מובילים אותך אל משהו
נפלא. לא שאי-פעם תגיעי (חלומות מטבעם קצרים), אבל תמיד יתגנב
לך חיוך בשעת היקיצה. אושר נוגה בפרורי שינה.

את יודעת מה? בסדר, אולי זה קצת רע - שבגללי לא תפגשו
לעולמי-עולמים. אפילו לא לרגע קטן בלילה, בחלומותיכם המתוקים.