48 שעות, הדסה הר הצופים, שמירת פח"ע (שמירה על מבוקש שב"כ
מאושפז), ובית חולים זה כמו מחלקת תיירים לארה"ב. זה להינעץ
עמוק בתחת של עוד חמישה חולים ומשפחותיהם, לדעת כל דבר עליהם,
לדעת שלזקן שלידך יש סוכרת, שהרגל שלו מתפרקת, שהמחזה הזה הוא
סוריאליסטי משהו, זה לדעת שהוא שילשל חמש פעמים במהלך הלילה,
לישון על הרצפה, להרדם בכסא, לצחוק עם ההוא ששומר איתך בזמן
שמישהו בקצה השני של החדר מתפגר, ואני שונא רופאים, וזה לא
הפחד מפני, אלא פשוט האנשים, יותר גרועים מקצינים, להביט
בפלסטינאי מזויין מתגלח, אוכל את ארוחת הבוקר, הצהריים, הערב,
המנהגים השונים שלו, ודווקא נעים לי להביט עליו, סוף סוף תירוץ
להכנס לחיים של בן-אדם זר לחלוטין, משהו עדין בצורה שהוא אוכל,
בין נימוסים אירופיים לעדינות המתחשבת וכבוד לאוכל של מישהו
שידע תת-תזונה על בשרו, הדרך שבה הוא בוחש את התה, עור ועצמות
הבן-אדם, אפילו האחיות יכלו לקפל אותו, וקליע של M16 עושה
דברים מופלאים לרגל האנושית, היופי שבסלילים, כשקליע כזה נכנס
לגוף האנושי, הוא לא ממשיך בקו ישר, אלא מתחיל לטייל, סוחף
איתו את הבשר, עושה לולאות, שובר ימינה ושמאלה. ואז... עזאם,
28, תושב עזה, מבוקש על דבר כזה או אחר או בכלל לא, שנורה
ברגלו במהלך המעצר, אכל אוזן המן.