מה עכשיו?
מה הנזק הבא שיכתב בתקתוקים עדינים בין אצבעותיי?...
המשכתי לכתוב, ישר לתוך המחשב, כל כך נדיף, כל כך ניתן
להתעלמות ומחיקה,האותיות אינן חרוטות הפעם, ולכן כך גם
המשמעות.
לא כתבתי דבר עמוק, לא יכלתי, לא הרגשתי, זרמתי, נותקתי.
הרמתי את הרגל על הכסא והשענתי את הסנטר על הברך, לא הסתכלתי
יותר על הצג, רק על האותיות המוזרות שאמורות היו להפיח חיים,
או משמעות במילים הריקות שלי...
פיספסתי כמה אותיות, השמטתי כמה מילים ובסוף נכתב משהו לא
מותחל, ולא גמור, משהו שהייתי רוצה לשכוח ממנו...
משהו שמחבר אותי לסיטואציות מסויימות בחיי, משהו שהוא חיי,
ללא התחלה וללא סוף...
מתי נולדתי?
מתישהו בין בריאת העולם ל-1988 נכון לעכשיו.
מתי נגמרתי?
איפשהו בין בריאת העולם לנצח, כמו כולנו.

אני מסתרקת, כאילו שזה ישנה משהו, כאילו שלמחשב אכפת איך אני
נראית... כאילו שבובת הקרנף שאחי הקטן שכח פה תקום ותגיד לי
שאני מגעילה אותה... כאילו שהרשימות מהאוניברסיטה יהפכו פניהם
כדי להתעלם מהמראה, כאילו שהטלפון יזמזם רעשים ברקע כאות
מחאה,
כאילו שתמונותיי על הקיר יכעסו על כי אני מבישה אותן...
הסתרקתי כאילו שלמשהו הזיז...
קפאו לי הידיים אבל התעצלתי להדליק את המזגן, לעשות שלושה
צעדים לשלט וללחוץ על ON... התעצלתי, כמו תמיד, וכרגיל, סבלתי
בגלל זה, אבל שוב.. למי אכפת... נזכרתי שהייתי צריכה לעשות
טלפון לפני שעה, עצרתי את הכתיבה וחייגתי.

ניתקתי, ולפני שחזרתי לצג המחשב הסתכלתי סביבי.
תמונות, הרבה תמונות, רובן של אנשים שכבר אין לי קשר אליהם.
בובות, הרבה בובות, ועם אף אחת מהן לא ישנתי מעולם, עברה בי מן
תחושת פספוס...
נזכרתי בשיר שאהבתי, הרגשתי את הגוש בגרון, הוא מהשירים האלה,
ששום דבר בחייך לא מתקשר אליהם, אבל העצבות בסיפורם
נוגעת בך אף אילו לא רצית, והעיניים נרטבות בטיפה נוספת.
צפיתי בכשרוני שהלך והתמסמס לי בין הידיים, בין החלקים החשובים
בתוכי, הרגשתי אותו בועט בתוך תאי הדם שלי ומתנקז לנאדיות
הריאה, ומשם החוצה, יחד עם הפחמן הדו חמצני ושאר הירקות הלא
רצויים- מתאסף לענן ורדרד שדהה במהירות...