שקטה, מסתורית, צלולה, ומלטפת, אך בו זמנית רועשת, מתפרצת,
מתנפצת.
זו אני וזו הסיבה שקראו לי גל. עוד בהיותי תינוקת עגלגלה שלל
התכונות הללו אפיינו אותי.
אמי תמיד אהבה את הים. נדמה לי שהאהבה הרבה שלה לים, בסופו של
דבר הולידה לה ילדה עם תכונות של גלים.
ביליתי את רוב חיי בים. אני רואה את הים, מבינה את הים, נושמת
את הים ובכל זאת, הוא תמיד ישאר  מסתורי... זו הסיבה שאני
אוהבת אותו כל כך.
אמי ואני צוללות המון בחוף שליד ביתנו. יום אחד צללתי לי
בשלווה בתחום הצלילה שבו אני נוהגת לצלול ולמען האמת אני מכירה
אותו טוב מאוד, אך באותו יום הבחנתי לפתע במנהרה, לא גדולה
במיוחד, אשר יצרו מספר סלעים ענקיים. מנהרה שלא ראיתי מעולם,
במקום אשר אני מכירה כמו כף ידי וצוללת בו מינימום 3 פעמים
בשבוע.
אחת מתכונותיי- "מתפרצת", הובילו אותי מבלי לחשוב פעמיים לברר
את העניין.
העפתי מבט למד האוויר שלי וחשבתי לעצמי: "6 דקות בהחלט יספיקו
לי..." אך אלו היו 6 דקות ארוכות. ארוכות מאוד אפילו. 6 הדקות
האלה הפכו לנצח, נצח שממנו.. חזרתי אחרת.
ככל שהתקרבתי יותר ויותר למנהרה בתחתית הרגשתי איך לחץ המים
גובר והרגשה זו הייתה מלווה בתחושה שמשהו מושך, יותר נכון
שואב, אותי מטה.
משום מה, לא ניסיתי להתנגד, נתתי לעצמי לבטוח בים, הרגשתי עצמי
משתפלת בין המים, מתמסרת כולי לכחול עמוק הזה, נשאבת לתוך השקט
המרגיע, אך המאיים הזה.
לא יודעת מה חשבתי באותם רגעים. נדמה לי שלא חשבתי כלל.
להישאב, לעלות חזרה, לתת לפחד להשתלט עלי או שמא לסקרנות? אני
חושבת שכל התחושות סתרו זו את זו עד למצב השהיית המוח והתמסרות
מוחלטת לאינסטינקטים הטבעיים.
גופי רעד כולו מצמרמורת קור שליוו אותו, בזמן שצמח מוזר דגדג
את כף ידי, הזזתי אותה בבהלה והנחתי אותה על פתח המנהרה.
סלע ענק מימדים, שבהחלט נראה גדול יתר מאיך שנראה לי מלמעלה,
מימדיו איימו עלי.
אני, שהכרתי את האזור הזה כ"כ טוב ואף נולדתי לתוכו, מרחם אמי,
בו שררתי קטנה ומצומקת בתוך מים, נשמתי תחילה את הגלים ורק אחר
כך את אוויר העולם, לראשונה הרגשתי מאויימת, קרובה לקרקעית
ורחוקה מאוד מאדוות הגלים...
תחושה זו רק דחפה אותי יותר לברר מה גורם לי לחוש כך! ולא
החלטתי לוותר כאן, מעצם היותי רועשת מבפנים.
גנחתי לעבר פתח המנהרה ובאטיות גלשתי לתוכה...
קור וחושך לא הרפו ממני כמלווים צמודים. מצמצתי ולפתע בזווית
עיני הימנית הבחנתי בנצנוץ. קרני אור השמש שחתכו את המים כסכין
מלטפת פגעו בדבר-מה אשר השיב אור חזרה.
כמו איש אביון שעיניו התמלאו תאווה והופנטו למראהו של חופן
מטבעות זהב, כך הרגשתי אני בעודי נשאבת לדבר ההוא, המנצנץ,
מהופנטת וסקרנית מתמיד.
כעת, לא חשוב דבר- לא העובדה שבלון האוויר נגמר בקרוב, לא שאמא
בטח מחכה לי בבית דואגת, לא שגיא שבר את לבי, ולא שבטח אאחר
לארוחת צהריים ואחי הקטן כבר יאכל את כל השניצלים של אמא ,
שאני כ"כ אוהבת.
הושטתי ידי והרמתי בעדינות את הדבר הבוהק ולעיניי נתגלתה שרשרת
מדהימה ביופייה!
תליון דמוי לב בצבע זהב ועליו חרוטות אותיות אנגליות עתיקות:
"for ever".
נפער פי ועיניי נפקחו לרווחה. נשמתי התקצרה מיופי השרשרת, מה
שהזכיר לי לעלות חזרה למעלה,  לפני שנגמר לי האוויר.
שבתי הביתה. פתיחת דלת, עלייה במדרגות, כניסה לחדרי. פעלתי
בצורה מכאנית, נרגשת לחלוטין מהדבר המפתיע שמצאתי בקרקעית הים,
לא רוצה לדבר עם איש, רק להתיישב על מיטתי שמתחת לחלון ולבהות
בה. בשרשרת.
קראתי את החריטה והעברתי עליה אצבעות עדינות. "For Ever".
עוצמת את עיניי ונזכרת בגיא.
וילון מלטף פנים מרוחות איפור והדמעות יספגו בו, מטפטפות
מריסים ארוכות וצבועות. ודמעה חוצפנית תפלס דרכה לשפה סדוקה
ותיבלע ותחלחל ואלגום ממנה ותלטף את בטני מבפנים, בדיוק כמו
שעשית אתה עם איבר מינך.
קמוצה על המיטה, כשבלול שמחכה לגשם וידייך היו קמוצות גם הן,
לא נתת להן להיפתח כלפיי, לא נתת להן לגעת ביצור שעמד רטוב,
מולך, רגליים מלוכלכות על אדמת החוף הרטובה. ואני הכי אוהבת
לבכות בתוך הים, כך איש לא רואה שאני בוכה.
מתערבבת עם כל גווני הכחול של הים עד שאני הופכת לגוון בעצמי,
גוון ייחודי שאין לאף אחד אחר בעולם. אני של עצמי. לא של אף
אחד אחר. אף אחד אחר שישבור את לבי, שוב.
ובכחול עמוק הזה אני תמיד נזכרת מחדש איך הכרתי את גיא.
פסע לו על חוף הים כמו ילד שננטש, ע"י אמו או ע"י החיים.
והשביל נראה כה ארוך לילד, ראשו כפוף אך הוא מגניב מבט אל
האופק הכתום, שקרץ לו, שכמו שיש מיליוני גווני שקיעה, ישנה גם
תקווה, בשבילו.
גבו כמור וברכיו משופשפות, לבו קר אך תעוזתי בוערת בו, מחכה
לסיבה טובה להתפרץ! אהבה, אולי?
היה זה בסתיו שעבר, הים היה סוער, הגלים רקדו בסערה וטיפות
הגשם מחו נגד כיוון הרוח.
ולפתע, נערה שברירית מגיחה מן המים, כבתולת ים (כך נהג לקרוא
לי) ושיערה הארוך מכסה את זיו פניה שמוארות באור העמום והמלטף
של שקיעת בין-ערביים ומחממת לנער את הלב. הוא לא יכול שלא לגשת
אליה, הוא והיא היו היחידים בחוף ביום סתווי שכזה.
היא לא תוותר על שלוות הים והוא לא יוותר על לצעוד יחף על חול
הים הלח ולהרגיש את טעם הגלים המלוח באוויר.


"זהב אמיתי", חשבתי לעצמי בעודי מכניסה ומוציאה בעקביות את
אצבעות רגלי הימנית למים הרותחים של האמבטיה, מחכה שאסתגל
לחום.
"לא אוריד את השרשרת לעולם". נשכבתי באמבט עטופה קצף סבון בריח
לבנדר, שואפת את הריח לשיכרון ונושפת החוצה אנרגיות מכבידות,
כאילו ריח הסבון מנקה את גופי מבפנים.

כשנכנסתי לחדר הלבן גיא שכב במיטתו, הביט בי בשתי עיניים
בוהקות כפנינים בצדפה, אשר הביעו מעט תקווה בפניו היפות
והעייפות, ואור מנורת קיר קטנה האיר אותן בדיוק בצורה המתאימה
אשר יצרה עליהן מעין הילה.
"כנסי, ממה את מתביישת?"
"גיא", שמו נפלט מבין שפתיי ברוך ובטבעיות רבה כל כך.
מבעד לאוזניות שישבו על צווארו יכולתי לשמוע את השיר שלנו
בדיסק שצרבתי במיוחד בשבילו.
"לא ציפיתי שתבואי" אמר גיא
המשפט צרב את לבי בדיוק כמו שצרבתי את הדיסק, אך בשלי לא
התנגנה אף מנגינה.
"לא היית צריך לוותר עלינו כזה מהר." אמרתי בשקט בעודי מורידה
את ז'קט הקרדיגן הגדול שהכביד עלי יותר.
גיא הביט בי, פיו נפער, עיניו נפקחו ואף יכולתי להבחין ששערות
ידיו סמרו.
"ג.. גל!" גמגם גיא ובלע את רוקו.
"גיא?!" התיישבתי במהרה לידו, מנסה לקרוא את שפת גופו.
"א.. אני לא מאמין... איך?"
"איך מה??" נסיונות הבנתו היו לשווא.
"השרשרת....איך? ל.. למה?" עוד לא הצליח להעביר את המסר.
הבטתי בעיניו ופי נשאר חתום.
"לא חשבתי שמישהו ימצא את זה.. ומכל האנשים את מצאת..." אמר
בכל חלש ושאף שאיפה גדולה פנימה ונאנח. "כפי שמצמידים קונכייה
לאוזן ושומעים את הים", גיא המשיך, "תמיד כשהרחתי את גופך
יכולתי להריח את הגלים".
"טיפשון", חייכתי, "זה לבנדר".
"לא משנה במה תתעטפי,  עורך נוטף ריח של ים". גיא תפס את כף
ידי והצמיד לאפו. "אני מסוגל לשאוף את כל כולך, אלי, לריאותיי,
לתפילותיי, עד שהדבר יגרום לי להתאדות".
"גיא, בבקשה, אני מבקשת ממך שתפסיק. תפסיק לענות אותי! את
שנינו! תפסיק! בבקשה!" יבבתי כמו גור חתולים אומלל.
"את לא מבינה, גל!"
פי חתום
"השרשרת!" המשיך.
במוחי מתרוצצות מליוני מחשבות, אי הבנה, לבי דופק במהירות,
מנסה לקשר, לא מצליחה, רוצה לקום וללכת, רוצה להישאר, רוצה
לרוץ, רוצה לצלול, מרגישה כמו גל קטן חסר ישע בים סוער! גורלי
הוא שאתנפץ בקרוב...
"אני קניתי לך את השרשרת הזאת, גלי, וביום של התאונה הבנתי שלא
נוכל אף פעם להיות יחד, לנצח."
"For Ever" לחשתי לעצמי.
"לכן ביקשתי מאבי שישליך אותה רחוק רחוק בים, שם זה הנצח
האמיתי שלנו, לא פה, בעולם האכזר הזה." גיא המשיך באפיסת
כוחות. "את, את גלי, מצאת אותה, הגורל שלנו הוא להיות יחד,
לנצח, אבל בין הגלים, בין גרגירי החול המצטנעים, במחשבות..."
"גל, אני מרגיש... אני מרגיש שלא אצא מזה, התאונה הייתה קשה
מידי. למזלי יד ימיני עדיין מתפקדת, היה לי חשוב לכתוב לך את
המכתב הזה, שאת כרגע קוראת, בטח על חוף הים הלח, בעודי קבור
עמוק באדמת הארץ היבשה.
אף פעם לא רציתי בכלל ללמוד נהיגה. את רוב חיי ביליתי בים,
וכשאתה צולל, אתה לא ממהר לשום מקום, אתה רק רוצה להישאר שם,
בתוך בועה משלך. מכונית הרי לא תביא אותי מחוף אל חוף ואף לא
תרכיב אותי על גבי גלים, לא אוכל לחוש את החול הרטוב בכפות
רגליי אם הן יהיו על דוושת הגז ברכב. הים גם לא היה הורג אותי
כפי שהכבישים הרגו... אילו רק הייתי נשאר לשאוף את ריח הים דקה
אחת יותר, לא הייתי מתפרק לחלקים במכונית ביום התאונה, שואף אך
ורק דלק מתאדה.
בקשה אחרונה לי אלייך, עמדי ניצבת מעל קברי ושירי לי, שירי כמו
שרק גל יודעת, את שירת הים.
אני יודע שאשמע. ואחרי שתסיימי לשיר, גלי, אני בוטח בך שתגשימי
את החלום של שנינו, שתמיד דיברנו עליו.

                                                אוהב, For
Ever, גיא



לילה, חושך, גשם, אני צועדת במהרה לבית הקברות. נחושה להגשים
לגיא את משאלתו האחרונה.
נעמדת ניצבת מעל קברו הטרי המכוסה אדמה. גשם סערה ואני מתחילה
לשיר, והגשם עוזר לי, קל יותר לשיר את שירת הים כשאתה רטוב.
ואני שרה ורועדת ובוכה ואני שרה וקר לי ואני מפחדת ואני שרה.
אוחזת בידיים רועדות את את החפירה שהבאתי איתי ומתחילה לחפור.
ואני חופרת ואני רועדת ואני שרה ואני בוכה, במשך שעתיים, עד
אשר ראיתי את קצה הטלית הלבנה וחפרתי מהר יותר ולבסוף משכתי את
גיא החוצה, לגשם, להירטב עמי. חסר כל נשמה שרוע שם אך בנוכחותו
נתן לי כח להמשיך.
התחלתי לכסות את פתח האדמה המאיים הזה חזרה. איבדתי כבר תחושת
זמן. עוד מעט בוקר.
גוררת את גיא עד למריצה שהחבאתי סמוך לאזור. עוד לא העזתי
להסית את הטלית מפניו.
מעמיסה אותו ושיננו בורחים יחדיו.
פניה שניה משמאל, סמטא ראשונה.
מרימה בקושי את גיא, מעבירה אותו בכבדות למיכל הפח הגדול
הנטוש. ממלאת מעט דלק, מסיתה את הטלית הלבנה מפניו היפות,
מעבירה יד מלטפת בפעם האחרונה.
"For Ever" לחשתי לו...
אין זמן לחשוב, אין זמן לחרטות, מציתה גפרור וזורקת פנימה.
הגשם פסק. כאילו הטבע רוצה לעזור לי, לא מתקומם נגדי, השמיים
מסייעים לי למלא את משאלתו האחרונה של גיא.
יושבת על המדרכה הרטובה ליד המיכל הבוער, הטעון רגשית והמלא
תוכן, במשך שעה וחצי במבט נוקב ומהופנט אל תוך הלהבות וחושבת :
"זו הפעם האחרונה שתחמם אותי..."


בוקר. מתעוררת עם קרן אור ראשונה. ישנתי הלילה בסוכת המציל
שבחוף. לא יכולתי לחזור הביתה אחרי לילה שכזה וגם הייתי כבר
נחושה לסיים את התהליך.
הים רגוע. קפוא. אני קפואה גם כן, אך סוערת.
מוציאה מהתרמיל שלי את קופסאת העץ ונעמדת עם כפות רגליי במים,
נותנת לגלים ולאדוותם ללטף אותי ואת הרוח הקפואה ללטף את
פניי.
מנשקת בשפתיי הרכות את הקופסא ומושיטה שתי ידיים חזקות ואיתנות
קדימה.
ברגע שפתחתי את הקופסא רוח עזה הכתבה בה. כל האפר התערבב עם
הרוח, שט והתערבל איתה לכל כיוון שרק חפצה בו, נתן לה להוביל,
כבמעין ריקוד וואלס, ויחד יצרו מערבולת חושים ורקדו לצלילי
שירת הים, עד אשר כל האפר, עד אשר גיא כולו, צלל בין הגלים,
למצולות, והתערבב ושקע והיה לגוון כחול ייחודי.
עוצמת עיניי ומתקדמת. אט אט הגלים עוטפים את כולי עד הצוואר
ואז... צוללת.
עכשיו כשגיא ואני חלק בלתי נפרד מהים, נהיה יחד, לנצח.