בסוף הסתיו שעבר מצאתי אותו עזוב ונטוש בסימטה חשוכה כשלידו
זרוק בקבוק וודקה ריק. היה לו מן מבט עצוב ומיואש כזה בעיניים
והאוויר היה קר. הוא נשף אדים וכל כמה שניות רעד ופלט מלמול
עייף. נורא רחמתי עליו ורציתי לקחת אותו הביתה. מצד אחד לא היה
לי מקום בבית אבל מצד שני הוא היה כל כך מעורר רחמים. אז
בהחלטה של רגע אמרתי לעצמי "נו, הולכים על זה" ולקחתי אותו
אליי הביתה.
השקתי אותו מרק מהמתכון של סבתא ופינקתי אותו כמו שמפנקים ילד
עד שהרגיש יותר טוב.

ומאז אנחנו ביחד. הוא יכול לשנות צורות ולהפוך ממוצק לגז ונוזל
ובחזרה ואני קוראת שירה. כשמשעמם לנו אנחנו משחקים כאילו הוא
השוטר שבא לאסור אותי או ברופא וחולה. פעם אפילו ניסינו לשחק
במורה ותלמיד אבל הפסקנו כי לא היה לו נעים עם כל הקטע של
הסמכות. אבל זה אף פעם לא אמיתי.
הוא צוחק בעצב כשאני מסתכלת לו עמוק לתוך העיניים [שפעם כחולות
כים ופעם חומות ומפתות] ולוחשת לו שאני אוהבת אותו.
הרי הוא ישות חולפת. הוא משתנה בהתאם למצב והוא לא אמיתי אף
פעם. איך אפשר להתאהב בשקר?

מה שכן, זה שהוא תמיד יפה. בין אם הוא בלונדיני וגבוה ובין אם
הוא לטיני ברוטני. הוא הכי יפה כשהוא שיכור. כשהוא לא יודע
כלום וכשהוא מדדה לעברי בצעדים כושלים ופורס זוג ידיים שריריות
[או צנומות וארוכות, או מלאות בשומן מיותר, או לבנות כסיד]
ומנסה לתפוס אותי. כשהוא בוכה על כמה מר וששום דבר לא אמיתי אף
פעם והעיניים שלו נעשות קטנות קטנות ועצובות נורא. כי הוא לא
יודע כלום והוא הכל.

פעם הוא היה שחקן תאטרון ופעם כדורגלן. פעם איש עסקים מצליח
ופעם לבש בלויים והתהלך ברחובות כמו הומלס עזוב. פעם הוא אפילו
התחפש לדראג קווין ונסע עם כמה בקבוקים בתא המטען למועדון
גאים- גאות.

אבל בזמן האחרון הוא הפך למעמסה כספית עבורי. אז הוא התחפש
לאמרגן מצליח וביחד הלכנו לסוכנות שחקנים. כעבור שבועיים
ההזמנות לאודישנים זרמו כמים. בחרתי בזה שנראה לי הכי מתאים.
השעות נוחות וחמש עשרה אלף שקל לסרט בתור שחקנית מתחילה זה
בכלל לא רע. כשקצת קשה לי הוא מחליף אותי בתפקיד, לובש את תווי
פני ותנועותיי, והולך לעבודה במקומי. אני מרגישה שבזמן האחרון
הוא מפתח תלות כלפיי. נורא קשה לו שוב, כמו שהיה כשמצאתי אותו.
ואני שוב ושוב מוצאת בקבוקי אלכוהול זולים ריקים על רצפת השיש
שלי. זה היה ברור שהסוף קרוב.

כשחזרתי מהעבודה ביום שישי שעבר ראיתי אותו תלוי מהתיקרה.
הגופה הרפוסה שלו התנדנדה על החבל הגס ששפשף את צווארו העבה.
שיערו האפור, הדליל, התבדר ברוח והפנים המצולקות שלו העלו בי
חלחלה. לפחות הוא מצא את האמת שלו.