הנסיעה לבקו"ם נראתה ארוכה כמו נצח,
מקס ישב עם הפרצוף מוצמד לשמשה, מסתכל לעבר הים,
על הפנים שלו שאריות של דמעות שלא ניגב כדי שלא ישימו לב.

"סליחה"
"סלח לי"
"בחור!!!!!!"

"הא? מה???"

"אל תהיה עצוב"

"על מה אתה מדבר?"

"אל תדאג, אתה תראה אותה, אתה יודע מה זה אומר שריון?"

"על מה אתה מדבר??"

"שריון - שבת ראשונה יוצאים והשאר נשארים"

"אה זה, כן, אני מקווה. "

"רוצה לספר לי מה הסיפור איתה?"

"האמת היא שלא כל כך, אבל תודה בכל מקרה."

"דוד אפללו, נעים מאוד"
דוד הושיט את היד אל מקס שהשתהה קצת ואז לחץ לו את היד

"מקס ניזנייב"

"מאיפה אתה?"

"כרמיאל. מאיפה אתה?"

"אני מטירה. מתרגש לקראת הגיוס?"

"האמת היא שלא כל כך, אני דיי יודע מה הולך להיות, קראתי על זה
איזה אלף פעם באינטרנט. אתה?"

"האמת היא שקצת, אני דור שלישי מהמשפחה שלי בשריון. סבא שלי
היה מהמקימים של החיל"

"סחטיין עלייך, אל תדאג, יהיה בסדר.."

הם הגיעו לבקו"ם וירדו מהאוטובוס, דוד נראה כמו דוד ליד גולית
כשהוא נעמד ליד מקס. הם הסתדרו בשלשות ואז בא חייל שהסביר להם
את השרשרת חיול, אחרי שעה וחצי הם עמדו שוב באותו מקום, הפעם
על מדים. השבוע חלף לו דיי מהר, מקס ודוד הכירו אחד את השני
טוב יותר ונדמה היה כאילו הם מכירים שנים, הם הכירו גם עוד כל
מיני חבר'ה טובים. עשו סדרות כושר, מטווחים וכל מיני דברים
שמקס עשה כמו זומבי כי כל מה שהוא חשב עליו היה להגיע הבייתה
לראות אותה. יום שישי סוף סוף הגיע, מקס עלה על האוטובוס
הבייתה והתקשר לאבא שלו.

"אבא, אני בדרך הבייתה, אתה מוכן להודיע על זה לגלית?"

"אין בעיה מקסילה, רק שתגיע בשלום. אתה עייף חמודי?"

"לא, רק תודיע לגלית. ביי"

מקס ניתק את הפלפון ונשך את האנטנה בכאב. כשהגיע הבייתה היא
חיכתה לו על המרפסת. כשראתה אותו, היא קמה ורצה אליו. כשהגיעה
אליו הוא זרק את הצ'ימידן על הריצפה וחיבק אותה.