אני מבינה.
באמת שאני מבינה.
אני מבינה את הבעיה.
אני מכירה אותך. אולי יותר טוב ממה שאני חושבת. ממה שאת
חושבת.
הרגע העצוב מגיע, כשאתה מבין את הבעיה.
ומבין שאתה חלק ממנה.
בעצם. אני לא יכולה לקבוע את זה. זה רק את.
אבל רציתי לבקש סליחה.
ממך ומעצמי.
ושוב האגואיזם הזה- מעצמי.
אז לבקש סליחה.
רק ממך.
בלי אגואיזם.
סליחה.
שלפעמים אני גורמת לך לעלות אותו. את אותו חיוך מאולץ.
אז אני מצטערת.

אני תמיד טוענת לשיפור.
נכון? נכון.
ומה אני עושה איתו? אני עושה?
אני יעשה. אני כן.

מתנדנדות.
אבל תמיד הנדנדה תגיע לאותו מקום.
ואיכשהו. היא[את] תהיה שם.
הנדנדה תמיד תגיע אליך.
כי אפילו שלפעמים נראה שהנדנדה גבוהה מדי. נמוכה מדי. תקועה.
בסוף משהו יוריד, יעלה, או יזיז אותה. הרוח אולי.
ותביא אותה לאותה נקודה, שאת נמצאת בה.
כי לא יכול להיות ששש[6] שנים הנדנדה מתנדנדת ומגיעה תמיד
לאותו מקום. היא לא יכולה פתאום להפסיק.
ואולי כשאני יגיע הנדנדה שלך בדיוק תהיה במקום אחר. גבוה או
נמוך, אבל אני יחכה.
אני יודעת, או לפחות מקווה, שהנדנדות עוצרות באותו מקום.