(חדר בביתם של צדוק וצדקה, נשמעות צעקות מאחורי הבמה, לבסוף
שתי הדמויות מגיעות לבמה.)
צדוק: טוב, יודעת מה? את צודקת!
צדקה: לא. אתה צודק....נכון?
צדוק: זה מדהים! את תמיד חייבת להגיד את המילה האחרונה!
צדקה: כזאת אני!
צדוק: הנה, שוב! פשוט לא יכולה.
צדקה: אתה לא מסוגל להודות פעם אחת שאני צודקת.
צדוק: ואת לא מסוגלת פעם אחת לסתום את הפה!
צדקה: שתוק אידיוט! (מנסה להכות אותו, הוא תופס אותה ללא בעיות
כשהוא נמצא מאחוריה ומצמיד את גבה לחזהו)
צדוק: פעם אחת, פעם אחת תני להגיד לך את המילה האחרונה!
צדקה!(מנסה להשתחרר ממנו): מה זה יעזור לך?! אתה יודע שאני זו
שצודקת. חוץ מזה שאני לא תמיד חייבת להגיד את המילה האחרונה.
(משחרר אותה)
צדוק: טוב.
צדקה: טוב.
צדוק: טוב.
צדקה: טוב.
צדוק (לעצמו): לא יכולה להגיד את המילה האחרונה.
צדקה: שמעתי את זה!
צדוק: מה אכפת לי?!?!
צדקה (מוציאה אקדח מהמגירה, מתקרבת אליו לאט): נמאסת עליי!
כזאת אני.אתה רוצה תיקח, לא רוצה, תברח! ותברח מהר, כי אני לא
מתכוונת לתת לך את המילה האחרונה.
צדוק (כאילו קר רוח): את לא עושה עליי רושם עם הצעצוע
הזה,(תופס לה בצוואר) ואני לא מתכוון לתת לך להגיד את המילה
האחרונה.
צדקה (תוך כדי שהוא תופס אותה מצמידה את האקדח לרכה שלו):
לא?!
צדוק לא.
צדקה: אני יורה.
צדוק: אני מחכה.
(שניהם מסתכלים בעצבים זה בזו.) פאוזה.
(צדקה מורידה את האקדח, צדוק מרפה מצוואר אחריה)
צדקה: אתה צודק.
צדוק: לא, את צודקת.
צדקה: אתה צודק.
צדוק: את צודקת.
צדקה: אתה.
צדוק: את.
צדקה(יורה בו): אתה. |