נניח,
שחומותייך מנקבות את הרקיע,
וקירותיי גם הם עומדים ללא בקיע,
רק אבנים וטיח.

נאמר,
ששעריי ושערייך נעולים -
יחיד הוא המפתח, תאומים המנעולים,
אך זה אבד בקרקעית נהר.

נגיד,
שהשנים נושפות עלינו גרגירי אבק,
המודעות נמוגה, הרצון נשחק,
כך נעמוד תמיד.

אבל
נאמר לצורך העניין,
שבמרוצת שנים ובחלוף הזמן
תגיע סערת ברקים,
בהבזקים,
תבליח לדקה בודדת -
נחרדת את וגם אני נחרדת,
שמא יפלו המגדלים.
ראי, הנה הם כבר נופלים
ומתרסקים.

מתל הההריסות רואים למרחקים.
נאמר אחר כך שארע כאן נס -
אחרי אלפי הנצחים, יקירתי,
חרב היום ביתך וגם ביתי,
סוף סוף אפשר להיכנס.