באמת, עם כל רגש וכל כוונה שיש באותה מילה, אני מצטערת.

אני מצטערת, על כל הפעמים שפגעתי בך, שהתעלמתי.
על האדישות.
אני מצטערת על הלקיחה הנבזית מאליו, על אותם ימים אפורים
שנסגרתי בתוך עצמי, ולא נתתי לאף אחד לחדור, במיוחד לא לך.
אני מצטערת מעומק הלב, שנולדתי כזאת. שהפכתי לכזאת. שנעשיתי
אטומה. נשלטת.
לא בידי עצמי, אבל גם לא בטוחה בידי מי או מה.
אני מצטערת על כל הבטחות השווא, אני מצטערת על תקופות רעות.
אני מצטערת על האגואיזם והאנוכיות, ולפעמים הצביעות
והרכושנות.
אני מצטערת שהתכונות טבועות בתוכי ואני מצטערת שחיי ללא מעש.
שאני יודעת שאני מנסה ולא מצליחה.
אני מצטערת על הדמעות, ועל הקנאה.
אני מצטערת שתמיד איכשהו התעוורתי למולך, אחרי אותה תקופה.
אני מצטערת שתמיד חזרתי, ולעולם. לעולם לא חשבתי או ציפיתי
שתסיים את הכל.
אני מצטערת על חוסר הזמן, אי האכפתיות, אני מצטערת עליי.
אני מצטערת על ההסתגרות, העצלנות, ואולי על מחסור בספונטניות.
אני מצטערת על קריעת דפנות גופי, על הרצון להרשים, להתכסות.
אני מצטערת על וויתור שמימי, על מה שאהבתי באמת.
אני מצטערת על אותו טוהר שנגדע מתוכי
אני מצטערת שאני עדיין מחכה - אפילו אחרי תקופות שאני צריכה
להגיד לעצמי "די". פשוט די.
מצטערת על הציפיות, על האכזבות.

אני מצטערת.