הוא אהב את הרכבות האלה, שיש בלונה פארק, לא המתהפכות, אלה
שסתם עושות פוזות, אתם יודעים, מהירות, עוצמה, וסתם לקה יפה על
המושבים, רק בשביל הלוק.
כשהוא שמע שתהיה אחת כזו בקניון הקטן מאחורה כל מה שרצה לעשות
היה לקפוץ למושב ולעצום עיניים ממש ממש חזק. אבל זו לא הרכבת
שהוא חשב עליה, אפילו לא בדיוק רכבת, יותר כמו רכבל אבל אחד
מיוחד, עם פעילות מגבשת במקביל.
אנשים עמדו בתור ארוך מאוד, ארוך כמו חוט של עפיפון שמחזיק
מקצוען. היה גם תור לילדים קטנים, אבל כל מי שהיה מתחת לגיל 7
לא יכל לעלות ללא מלווה מבוגר. מזל שהוא היה כבר בן 40.
הוא ראה שהיה מקום לשניים בכל מושב רכבל ובכל רכבל ישבו
שניים.
אבל הוא בא לבד ולא היה לו עם מי לשבת. על הרצפה מתחת לרכבל
היו זרוקות ערימות על גבי ערימות של בגדים, כל הצבעים, כל
הגדלים, כל המותגים.
כל אחד מהזוגות זרק למטה בגדים שהיו מונחים במושב שלהם ואילו
האנשים למטה זרקו לאלו שברכבל למעלה בגדים מן הערימות שהיו
זרוקות על הרצפה.
הוא כל כך רצה לנסות כבר, לנסות את הרכבל המעניין הזה, לא היה
לו אכפת שהוא בא לבד, הוא השאיר את הילדים בבית שיעשו
שיעורים.
הוא נעמד בתור וחיכה שעה, שעתיים, שעתיים ורבע, ובשעה שבע
ארבעים בדיוק הוא כבר ישב לו במושב הפרטי שלו.
הוא דמיין שהוא עף, הוא זרק בגדים למטה ובגדים נזרקו אליו, הכל
היה פאנטסטי, הוא חשב על הרגע שיעמוד שוב בתור ושוב יעלה
למושב, לאותו המושב שבו הוא יושב כרגע.
ופתאום הוא שמע בום! בום קטן, והרגיש כאב, כאב עצום, בעיקר
בלסת.
לפני שהוא שם לב הוא ראה איך כולם, כל הקהל והילדים שעמדו בתור
עומדים מסביבו במעגל והוא שוכב לו על ערימות הבגדים, אבל דווקא
איפה שכבר לא נשארו כל כך הרבה והתחיל לבכות.
בכה, בכה כאילו, כאילו שהוציאו לו את כל השיניים.
אחרי שהסבירו לו הפרמדיקים שחצי משינייו נפלו ונשברו הוא שוב
התחיל ליילל.
הוא הזעיק את הילדים שלו, את אשתו לא, היא הייתה בעבודה.
הם ניסו לנחם אותו, אבל איך בכלל אפשר לנחם אדם בלי שיניים?
הפרמדיקים טענו שאפשר לעשות שיקום ואפשר גם לאכול דייסות
ומרקים.
בסופו של דבר זה לא יזיק לו והוא לא ישמין.
אבל לא אכפת לו מדיאטות, מהמראה, הוא הרגיש שהשיניים שלו הם
כמו חיית מחמד.
הוא התגעגע אליהן, בעיקר לקדמיות.
כשהיה קטן כולם כל הזמן צחקו על הקדמיות, דווקא על האהובות
עליו, כי הן היו די גדולות והוא נראה כמו שפן.
הוא הגן עליהן, אמר שהשיניים הקדמיות שולטות, ושכל השיניים של
שאר הילדים לא בולטות ולכן משעממות.
"טוב" הוא אמר לעצמו, "אני אשאר כך, בלי שיניים, רק קצת
מאחורה.
ואני אעשה דיאטה ואוכל מרקים בריאים."
הוא היה בן 41, בלי שיניים, קצת רזה יותר, קצת שרירי יותר, קצת
בוגר יותר, קצת מציאותי יותר, עצוב בהרבה יותר.
הוא החליט שהרכבות האלו הן לא בשבילו.