הוא רץ במעלה הגבעה שקרוא בשמו והתחיל בשאגות.
רעד מול ההמון הניצב מולו בוחן אותו ואת כל תנועתו.
מילה מילה הוא יורה אותן עליהן ומקווה לפגוע.
את הבתים הוא זרק כמו רימונים.
ואחרי שתי מערכות הוא טוען לשלישית.
בינתיים הפוגע ושומעים הכול, כל לחש, שיעול או צחוק.
הוא מבין שהוא לא התקרב בכלל ונהיה עוד יותר לחוץ.
מסתכל שמאלה ימינה ועוד הפעם שמאלה ומשתדל למהר.
עכשיו הוא רועד בהפרזה ומזיע עוד יותר.
עכשיו הוא כבר מפקפק לגמרי במעשיו, למה הוא עלה בכלל?
איך מישהו היה אוהב את הדברים שהוא כתב? "איזה דברים מטומטמים
כתבתי?!"
תוך כדי שהוא נאבק אם הדף שנדבק לקודם הוא שומע כל מיני "נו"ים
ו"יאלה כבר"ים.
זהו, חרא, שיקפצו לי. "וזהו... תודה לכם".
מחיאת כף פה ושם בזמן שהוא יורד מהבמה, הוא ירה בעצמו... כל
הלילה והלילה שאחרי.
הוא לא קיבל צל"ש.
מסכן, מה הוא היה יכול לעשות?
הוא בסך הכול היה חייל בודד מול צבא של משוררים.

את ההשראה לזה קיבלתי דווקה בערבמה היחיד שהייתי, מכל מיני
אנשים שהקריאו יצירות שלהם, לעומת האנשים בקהל שירדו וצלבו
אותם.