הלב שלי קם כל בוקר ומעביר לכל הוורידים בגוף דם שמכיל אושר,
האושר מוקרן החוצה.
הלב שלי מאושר ושלם. הייתה תקופה בה הלב שלי הוקף בהילה נוצצת
וזוהרת ששמרה עליו, את הלב שלי ליטפו ידיים עדינות ושחומות שהן
גרמו להיווצרות ההילה...
הלב המשיך להקרין אושר ולשלוח אותו דרך כל ווריד בגוף, עד
שהמוח שמע על זה. המוח לא אהב את הידיים שיוצרות את ההילה
שמקיפה את הלב.
מהר מאוד נוצר בין המוח ללב ריב, הם לא הפסיקו להתווכח, כל
היום וכל הלילה. עד שבאו הידיים השחומות המוח והלב היו החברים
הכי טובים, איך זה שפתאום יש בינהם חילוקי דעות?
בוויכוחים ביניהם כל פעם מישהו אחר מנצח - כאשר הלב מנצח הוא
שומר על הידיים וכשהמוח מנצח הלב נשאר בלי הידיים שהוא כל כך
אוהב, מצולק וכואב הוא רק מחכה שהן יחזרו.
כשהלב והמוח רבים הלב לא מצליח לשלוח את האושר כל בוקר דרך
הוורידים אל כל שאר הגוף.
ברוב הפעמים המוח הוא החזק יותר. הוא מנצח את הלב, לוקח ממנו
את ההילה הנוצצת ולוקח ממנו את הידיים הקטנות ומשאיר אותו
בודד.
קשה ללב לקום כל בוקר ולהיות בלי הידיים שלו שנותנות לו כל כך
הרבה אושר, בינתיים ללב קשה להיות מאושר.
אבל זה רק עד שהוא ימצא ידיים אחרות, אולי פחות עדינות ופחות
אהובות, אבל גם הן יקרינו אושר (וגם אולי קצת פחות). העיקר
שיהיו ידיים אחרות כפי שהמוח ביקש.