כמה עצוב שכל החיים שלך הופחתו לדירה קטנה המכילה לא יותר
ממזרון. הקירות כוסו בצבע שחור, הצבע דולף. הרצפה נשארת לבנה.
הבדידות מקיפה אותך. אתה מנסה להילחם בה אך לא הערכת את כוחה
נכון או שפשוט לא ניסית מספיק חזק. אתה יושב אדיש, מחבק את
הברכיים ובוהה בדלת. נבהל מהדפיקה בדלת.
פותח את הדלת והדבר היחיד שיוצא מפיך:
"שלום, שמי הוא מרחק. וממש לא אכפת לי אם אני לא אתעורר שוב!
שלום, שמי הראשון הוא מרחק. וממש לא אכפת לי אם אני לא אתעורר
שוב!"
אתה מסתכל בחלון בתקווה למצוא השתקפותך שלך בחלון אך היא
דהויה. כמעט אינה שם בכלל.
אתה מחפש את הצל של עצמך אך לא מוצא.
נגמרו לך האפשרויות. אתה מבין שאתה לא קיים. העולם לא רואה
אותך כבן אדם.
אתה שוב יושב באמצע החדר על הרצפה הלבנה כשלג. מחכה לדפיקת
הדלת הבאה. לפעם הבאה - שבה לא יהיה לך אכפת מי דופק, פעם הבא
שבה תוכל לפחד, פעם הבא שתוכל להוציא את אותם מילים מחדש...
מילים של עונש...
קול לא נשמע, גל בודד של קול לא גולש לכיוון האוזן שלך.
אתה מצמיד את המצח לברכיים שלך בזהירות. ומתחיל לבכות, לאט לאט
שאף אחד לא ישמע.
דמעות של נקמה. דמעות של זעם, אתה פשוט רוצה להרוג את כל העולם
ואז אתה שוב נזכר שאתה לא קיים.
אתה פורץ בבכי אדיר לנגד הברכיים...
אתה נופל הצידה עדיין עם הברכיים בין הידיים... עדיין בבכי
אדיר.
אתה נפתח לכל הכיוונים. מסתכל על הצבע המתקלף על התקרה.
מסתכל על הדלת ושוב מסתכל על התקרה ואתה מתחיל לחייך.
"אני לא קיים. אני לא קיים..." אתה ממלמל לעצמך.
סוגר את העיניים.
"אני לא קיים... פשוט לא קיים" |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.