דיאלוג היא ביקשה ממני. דיאלוג. מצחיק, שתי שחקניות שנלחמות על
במה שגודלה כעשירית (אם לא פחות) מזו בתיאטרון התמונע. דיאלוג.
כל אחת מאיתנו חיה בהצגת יחיד מזה זמן מה. רגילה להפעיל את כל
החוטים לעצמה. פחד מתלות.

כל כך הרבה כאב יש בינינו. טוב, נו, ככה זה מערכות יחסים. בטח
ובטח שמערכות יחסים לסביות. הרבה כאב, חוסר בתקשורת, שיחות אל
תוך הבוקר על השלץ שנפל מהפטרנה לפני שבועיים וחצי, שעתיים
ועשרים וחמש דקות - ולמה לעזאזל לא יכולת להרים אותו, קצת
מניפולאציות, דרמות וכל זה (ועוד) מתובלן בדמעות וכעס. אם כל
זה לא קיים, כנראה שאתן עושות משהו לא בסדר, או שאתן לא
לסביות. תבדקו שוב אם לאחת מכן יש בכל זאת משהו בין הרגליים.
(מחובר כמובן, דילדואים ניפלאים על סוגיהם השונים לא נכללים
בקטגוריה זו.)

אז היא ביקשה ממני דיאלוג. כמה מפתיע שהדבר הראשון שהצלחתי
להקיא על איזשהו דף, אפילו עם לוגו של מקום העבודה שלי, היה
בינה לבין חברתה לשעבר, שהיא, במקרה, גם אחת מחברותיי הטובות
ביותר. כן, אני יודעת. מגיע לי לסבול קצת על זה. אל תדאגו, 23
שנים של כאב לא הולכות ברגל.

הבעיה עם דיאלוגים זה לחשוב גם מהכיוון השני. כשאני לבד עם
עצמי בחדר, עצבנית עליה, אין לי שום בעיה לנהל איתה שיחות
שלמות. הבעייה מתחילה בשני מקומות - 1. כשאני מנסה לנסח
ולכתוב. 2. כשאני מנסה ליישם בחיים.
איכשהו בכל פעם שאני לידה המילים מתגנבות לאט ובשקט אל מחוץ
לראשי, ומשחקות איתי מחבואים. דווקא אז, אני שואלת אתכם...

אז היא ביקשה דיאלוג, וכנראה שאין לי כל כך חשק לכתוב משהו
בסגנון הזה. דווקא מונולוג מתחשק לי עכשיו. אולי אם אני אפרוק
קצת מהלב, יהיה גם מקום בשבילה, היא אמרה לי אתמול על קפה שהיה
אמור להיות חם, בבית קפה שכבר כמה שנים מהווה בשבילי בית שני.
(על חורבן בית ראשון, אני ממש לא רוצה לדבר).

אבל יש לי מקום בשבילה. יש לי? היא האדם היחידי בזמן האחרון
שאומר לי שאני לא יודעת להקשיב. אני? אני לא יודעת להקשיב? כל
מה שעשיתי בחודשים האחרונים זה לסתום את הפה ולהקשיב לכל הצרות
של כולם. מנסה לתת מעט עצות, לא יותר מדי, כי גם אני עדיין
מחפשת תשובות לשאלות גדולות מדי תמיד, ויותר כרגע.

אז מסתבר שלה אני לא יודעת להקשיב. שתי מטומטמות שרק רוצות
לדבר כל הזמן על עצמן.. כל כך הרבה בעיות, כל כך הרבה כאב.
רוצות שיקשיבו, ורוצות גם להקשיב - אבל משום מה, דווקא להקשיב
לא כל כך מצליח להן כשזה נוגע אחת לשנייה. אח, כמה טוב להיות
לסבית.

- אז מה את מנסה לומר כאן בעצם?
- אני? לא מנסה כלום. סתם רציתי לפרוק מעלי כמה מילים מיותרות
שחסמו לי אותך.
- והצלחת?
- אני חושבת שכן. אני לא בטוחה.
- מתי תהיי בטוחה?
- סביר שלעולם לא. אבל נכון לעכשיו אני מוכנה להקשיב. נראה
לי.
- מה זאת אומרת נראה לי? או שאת כן, או שאת לא.
- טוטאלית משהו, הא?
- יאפ. הכל בחיים הוא שחור ולבן, את לא יודעת?
- לא יודעת מה איתך, אבל אני, אישית, רואה גם הרבה אפור. ואם
אנחנו כבר נכנסים לזה, אז גם את כל הצבעים של הקשת. אבל אני
חושבת שזה בגלל דברים אחרים.
- אולי תפסיקי עם הרמיזות המיניות עכשיו? זאת שיחה רצינית.
- מי רמז? מה רמז? אני רמזתי משהו? אל תסתכלי עלי ככה ותפסיקי
להצחיק אותי כשמתחשק לי לכעוס עלייך. מעצבנת אחת.
- אני לא עושה כלום, מה את רוצה ממני?
- אל תיתממי לי פתאום, מנוולת. תפסיקי עם המבט הזה ומיד, את
שומעת? ותמחקי את החיוך הזה מהפרצוף שלך. אמרת שזו שיחה
רצינית, לא?
אולי די? די. נו, תפסיקי. בבקשה? מה? מה זה המבט הזה? מה את
רוצה לומר?
- אני אוהבת אותך.
- אוף איתך. את לא יכולה לתת לי פעם אחת להתעצבן עלייך כמו
שצריך?
- לא.
- כוס אמא שלך, בסדר? תפסיקי לחייך כבר.
- את לא יכולה לעמוד בפניי, הא? אני ממיסה אותך לגמרי.
- תזדייני.
- אפילו המילים נגמרו לך.
- תמותי, כלבה. הנה, שתי מילים חדשות, בסדר?
- את לא יכולה להפסיק לחייך. זה מטריף אותך.
- תסתמי כבר.
- אולי תגידי לי כבר מה שאת באמת רוצה להגיד לי?
- מה אני באמת רוצה להגיד לך, מיס נו איט אול?
- שאת אוהבת אותי.
- תפסיקי לקרוא לי את המחשבות. מעצבנת אחת.
- אני?
- כן, כן. את. קרצייה.
- זו את שלא אומרת מה שאת באמת רוצה.
- אני אוהבת אותך. בסדר? זהו. מרוצה עכשיו?
- גם אני אותך.
- המון תודה. יאללה, את באה הביתה?
- תמיד.