היה זה ערב אפל וחשוך. הפנסים ברחוב הצר פלשו מבעד לתריסים,
מבקעים עיניים שזה מכבר כבו, ופוקחים אותם לשניים. גשם זב על
גג הרעפים של הזקנה, כנושא קינה על החורף האהוב כל כך על אותה
אחת, שנקראה זקנה. דממה רועשת פילחה את הבית הקטן וקול שירה
בקע ממקלט הרדיו, שתמיד היה פתוח, מכוון על הרגע הנכון.
רק בבוקר של אותו חורף נראה כי יצאה השמש לחילוץ עצמות מבעד
לקרעי העננים. ושוב אותה זקנה קמה ממזרן הנוצות שלה, מתארגנת
ככל האדם, ויוצאת. והולכת. אין תש כוחה. "אין תש כוחי" חשבה
בתמיהה. זה עשרים שנות חיה שהיא הולכת, מאותו יום שאמה הביטה
בה בשימחה מהלכת בבית, פעוטה מתוקה וקטנה - קראו עיני אימה
בשימחה, ועוד שבע שהיא קמה והולכת. תמוה. ללכת.
קירות המשרד האפרורי חבט בה.
"כה תמוה שסגרירות החורף, אותו אפור אפור וקר, כה נוגה, וקירות
משרד זה, כה אפרוריים בזעף?!" מילמלה בינה לבין עצמה.
אך אין זה נכון, וזאת הסיבה נחבאה ממנה, שכן בזכות אותו אפור
אפור של הקירות היא קמה והולכת.
היא התישבה בכיסא העץ שלה כמידי יום, והביטה בנירות הלבנים שעל
שולחנה, כמידי יום, ושמחה עליהם. דפים לבנים. די היה בהם כדי
לשמח את ליבה, אך לא עלה בידה להבין מדוע, שכן נחבאת הסיבה לכך
ממנה.
"עליך לגמור את הדוחות עד מחר"  נשמע קול אדם; "מחר יבואו
לבדוק את דפיך"
"מחר. אמרו שירד גשם." הרהרה בקול, בין לעצמה ובין לאדם.
ואכן ירד גשם, כה חזק היה עד כי הציף את המזרקה שלידה הלכה כל
בוקר. ושוב השיבה לאותו אפור קירות ופנתה אל משרדה. שם ישב
אחר, מביט בנירותיה הלבנים.
"לוקחים את הדוחות" נשמע אותו קול אדם "לצערינו אנו נאלצים
לסגור.. אין כסף.." היסס הקול.
לפתע חשה כמו אבן קטנה, הנישאת בקשת רחבה אל עבר המזרקה שלידה
הלכה כל בוקר, ניזרקת למים, בתחילה מתמהמהת, כמבקשת לשוב
ולהינשא בקשת רחבה, לקום וללכת, ללכת שוב ושוב, יום יום, שיגרה
נוקפת שיגרה, ולאחר מכן נכנעת, שוקעת, ועם כל שלב בחילחול
המציאות אל תודעתה, נשלחים גלים של כאב ויאוש, אותם דברים
שנקראים תחושות שאין היא חשה בהם בלכתה. והגלים מתרחבים
במעגלים מעגלים במזרקה.
"אנחנו לוקחים את הדוחות... זה דורש בדיקה... נאלץ לקום וללכת
מפה... אין כסף..." אמר האדם, וניכר כי מאובן הוא, משותק, כמו
אבן הנותרת במקומה זמן רב.
"אל תיקחו את דפי" אמרה מילים מספר.
"את רוצה דפים?" צחק לוקח הדפים, שבהם הביט תחילה "ישנם הרבה
כאלה. זה דפים." צחק בשנית, משועשע עד עמקי נשמתו.
זה דפים. במילה אחת מחה את עולמה. זה דפים. וכיצד יבין מניעי
אדם? הוא לא יכל לקרוא את השלכות מילותיו בעיניה, אך היא ראתה
שגם בו מקונן הפחד, שמא ילקחו ממנו אותם דברים, שבשבילה הם
דפים ובשביל אחר - דבר אחר שבזכותו הם קמים והולכים.
היא חשה כמעין אבן רובצת על ליבה.