שלוש עשרה שנים אנחנו ביחד, שנים מאושרות, שנים של צחוק כיף
וגם דמעות. בהתחלה, היינו עם כולם, הבית היה מלא והתחלקנו בך
כולנו, לטוב ולרע, להנאות ולחובות. עם חלוף השנים כולם עזבו,
כל אחד לדרכו. הבית התרוקן ונשארנו רק שנינו, אתה מקס שלי
ואני. בבוקר, כשכולם עדיין ישנים, אנו כבר מטיילים בחוץ.
בצהריים, כשכולם עובדים, אנו גם בחוץ ובערב, כשכולם מתפנקים
בבתיהם, אנו בטיול לפני השינה, אני ואתה, אתה להנאתך ואני
לחובתי היומית. קשה לך כלב יקר שלי, אני רואה זאת עליך, גופך
כבר עייף עיניך כמעט עצומות, הפרווה שבפניך לבנה כולה והטיול
מתנהל לאיטו, כי  גיל שלוש עשרה לכלב, הוא בחישוב ידוע, כמעט
גיל מאה לבן-אדם.
יודעת אני שחייך קצובים, חיי כלב הם תמיד קצובים. ויודעת אני
שנותרה לנו עוד שנה או אולי עוד שנתיים להיות ביחד. קשה עלי
המחשבה שלא  תהיה, התרגלתי אליך. התרגלתי להשכמה הליקוקית
בבוקר, לשמחתך למראה פני בשובי מעמל יומי, להיותך כרית נעימה
ורכה לראשי כאשר שנינו צופים בטלויזיה, ובלילות, אני במיטתי
ואתה למרגלותי במיטתך העגולה, אתה נוחר ומוציא קולות בשנתך
כמתוך חלום עמוק שחלמת, כמו אדם מבוגר. ובכלל שנינו שוכחים
לפעמים שאתה בעצם כלב, כי כמו כל אדם גם לך יש רצונות
ופרינציפים, גם אתה רוצה שיחבקו ושישחקו איתך, גם אתה אוהב
ממתקים,  ולישון על הספה, ושמיכה חמה בליל חורף קר, ולא לשמוע
בקולי למרות שאתה מבין את כל מה שאני אומרת. ואפילו... אתה
יודע לספור עד שלוש, איך אני  יודעת? מהסיבה הפשוטה, אם יוצאים
איתך לטיול פעם או פעמיים ביום, אתה מטריד, מציק ומנדנד, הרי
החסירו לך טיול אחד, וכשמוציאים אותך כרגיל, שלוש פעמים ביום,
אתה רגוע שקט ושליו.
כן, מקסי שלי, אני אוהבת אותך כמו את ילדי האחרים, לפעמים
אפילו קצת יותר, מה הפלא? אתה לא מתחצף, ואיתך אני אמא תמיד
צודקת, אמא לא מנדנדת, אמא שתמיד רצויה ואהובה, אך בעוד ילדי
האחרים גדלו, בגרו, למדו, התחתנו ופרחו מהקן, אתה ואני - רק
המוות יפריד בינינו.