השיחות שלנו
כמו אבנים הנזרקות לנחל
ומפריעות לו לזרום לעבר הים.
הן לא מונעות מהמים להגיע,
אלא רק מעכבות
ומשאירות עקבות.
----
התחלנו מהקינוח,
עברנו למנה העיקרית
וכעת שותים מרק.
אנחנו פשוט לא יודעים איך לאכול
את עצמנו.
----
אני מוכן לקבל על עצמי את כל הרע שבשגרה
משום שיש לי הרגשה שהפתרון טמון בהתרגלות שלך
אליי.
אליינו.
----
"אין מקום לדאגה-
יש כל כך הרבה מיניי תפוחים".
כיף להאחז במשפט סתמי לכאורה
ולדעת שגם את מבינה ונאחזת בו
כשנראה כאילו אין מוצא.
----
אני לא יודע מתי לחבק
ומתי להרפות.
כשאת אומרת כן
למה את מתכוונת?