אנשים מביטים בי מסביב, אך כמו תמיד, איש אינו מדבר. אני מתכסה
שוב בפרוות החמות שלי, אף אחד לא יתקוף אותי. כולם מפחדים
ממני, או מפחדים שההאחרים יהרגו אותם, הכל אותו הדבר בשבילי
עכשיו. החדר הגדול הזה מכיל בסך הכל שישים ומשהו איש, אני לא
יודע איך הגעתי לכאן, אני יודע רק שאני כאן וחייב להלחם על
חיי. או לפחות ככה זה היה בהתחלה. ביום הראשון שלי כאן, עוד
כשזכרתי מי אני ומה אני, דיבר אליי מישהו בפעם היחידה שאני
זוכר בודאות ואמר לי "אידיוט מסכן, עכשיו גם אתה צריך להלחם על
חייך." והאיש הלך אל תוך המבוך. בפעם הראשונה שנכנסתי למבוך,
לא ידעתי מה יש שם, אבל בגלל שראיתי כל כך הרבה אנשים הולכים
עם עצמות בידיהם, החלטתי גם אני לקחת עצם מושחזת. במבוך יש את
כל שדי העבר, את כל סיוטי המחר. לא יכולתי להבין מול מה אני
מתמודד, אבל לאחר שבועות של לחימה במבוך, כמעט הייתי בטוח שאני
הולך למות, אבל מצאתי את דרכי חזרה לאותו החדר. כבר אז היה לי
כישרון לציד, השגתי פרוות מאדם זאב, נהגתי לפשוט את עורו כל
כמה זמן, בשביל שיהיו לי פרוות לחמם את גופי. את הבשר שלו
פשטתי מעל עצמותיו וזללתי בתיאבון. אך עכשיו, עכשיו אני מנסה
לשכוח הכל בניסיון לישון שינה שלווה וחסרת כל חלומות. נימאס לי
לצוד, נימאס לי ללחום במבוך לבדי מול כולם. בחדר, כולם לא
מכירים אף אחד אחר, אבל במבוך, כולנו יריבים. מי שמנצח במבוך
את יריבו, זכאי לקחת את אוצרותיו של המת.
עשר שנים ארוכות אני נמצא כאן, או לפחות ככה אני חושב. יש כאן
ילדים, שבעה במספר, הגדולה מבינהם רק בת חמש, הקטן מביניהם רק
בן שנתיים. הם כולם הולכים למות. בדיוק כמו שילדיי מתו, היו לי
שניים בלבד. משלוש נשים שאנסתי כשעוד הייתי חדש במקום, נולדו
לי שניים, או לפחות אני חושב ככה, אולי היו לי יותר. כולם מתו,
אחד מת על ידי צייד בתחילת המבוך, היה בן חמש בסך הכל. בתי
הקטנה הייתה בת ארבע, אולי פחות, תחושת הזמן נעלמת כאן מהר
מאוד, והיא נאכלה על- ידי איש זאב. כניראה מוות מהיר יותר מאשר
להדרס על ידי בופאלו זועם. במשך כל שנותי כאן, לא שמעתי אף איש
מדבר, מיחוץ אולי לחדשים שאולי מגיעים מישום מקום. החדשים תמיד
מדברים, החכמים מבינהם לומדים מהר מאוד לסתום, רבים מהם ראיתי
חוזרים מהמבוך על גביהם של ציידים, לא היה להם שום סיכוי
לשרוד.
אף אחד לא מתפלל, ואם מישהו מתפלל, ואיני יודע על כך, הוא בטח
עושה את זה בלבו. כמעט ואף אחד לא זוכר קרוא וכתוב, למה להם
באמת, זה לא כישור אמיתי לשרידה כאן. יש לי קופסאת עץ בגודל של
ראש, היא עקומה מאוד, עגלגלה בכמה אזורים, ועקומה לחלוטין. אין
מקביליות, ואין תצורה מובנת לחלוטין, אבל ברור לכולם שזו
קופסאת האוכל שלי. רק בגלל שעץ נדיר כל-כך במקום הזה, לא עשיתי
אותה גדולה יותר. יש בתוכה את בשר הציד שלי, בשר אדם וחיה
כאחד. אסור להיות בררן באוכל שאוכלים כאן, במיוחד אם רוצים
לחיות. עד כה, לא חפשתי אחר יציאה, כי רק רציתי לחיות, ועכשיו
אני רוצה לנוח. נעצתי מבטי באחד משרידי הקבוצה שהייתה פה הרבה
לפני כל השרידים הנוכחים, אדם שפוף ורזה, פניו מצולקות מקרבות
וחתכי גילוח גם יחד, עין אחת חסרה לו, וברגל ימין שלו חסר נתח
שלם של בשר. הסתובבתי לעבר הקיר, מתכסה היטב בפרוות, לא יודע
האם קר לי, פשוט רוצה לישון במשך חודשים, רוצה לנוח מכל ההרג.
אף אחד לא מדבר, כולם שותקים, במבוך... כולם צועקים עד קצה
יכולתם, ונלחמים.
אולי זה מה שאני צריך לחזור ולעשות, לחזור ולקלל. לחזור
ולבכות, לחזור ולשבור את חוקי המקום. רק כדי להיות אל במקום,
ולא להעלם אל תוך החשיכה של המבוך כמו כל קודמיי. ובלילה
האחרון, חלמתי את גדולתי, את גדולתי ושיניים של זאב תלויות מעל
לראשי. |
