אבדה היא בין עניינים לעניינים,
שכחה משהו, אולי את עצמה.
אני רואה אותה טובעת,
ביחד עם כעס-תסכול-עצב-וכאב.
אני לא רואה את הסוף,
כי המקום בו היא מעדה שחור ועמוק.
זה לא לעיני אנוש, כך אמרו.

אנא! עזרו לי!
מבקשת אני מכם,
שלחו ידכם אלי.
הניחו שמיכה וכר,
שירו שיר ערש קצר.

אבל היא מזמן נסעה.
הרחק הרחק מכאן,
למקום... איזה מקום?
אסור לדבר, אסור לדעת.
נשכח כלא היה.
אני, אני בסדר. הכל בסדר.
יהיה טוב, הם אמרו.

אנא! עזרו לי!
מבקשת אני מכם,
שלחו ידכם אלי.
הניחו שמיכה וכר,
שירו שיר ערש קצר.


סעי! אל תשובי אלי!
טמאה שכמוך, איך העזת לצוץ?
ככה פתאום... משום מקום!
איך לך קיום..
לא אצלי, לא בתוכי, לא בליבי.
אני בסדר, הכל בסדר.
רק מתה מפחד.