כשבסוף הואילו העפעפיים שלך להתרומם, הבנת שהשעה 16:00 אחה"צ.
עובד ערב. לא אוהב לעבוד. אין סימנים שזה עומד להשתנות בקרוב.
נגמרה המשמרת אבל עוד מוקדם. ממילא מחר אתה עובד רק בערב.
קופץ לחבר, מדברים, רואים איזה סרט, מפריחים לאוויר טבעות של
עשן קצת אחר,
חוזר הביתה לבד. מהורהר.
במיטה, עף עם המחשבות אל השעות המרגיזות של הבוקר.
נדמה כאילו השכן הזקן שלך, פועלי הזבל שברחוב, שמחה מהמכולת
בפינה ואתה הם המטורפים היחידים שערים עכשיו.
מחוסר ברירה אתה נשאר להקשיב.
לציפורים המזוינות, לחריקות של אוטובוסים, מזהה את השכנים לפי
הרעש של המנוע.
קשה לך. אם רק יכולת לחיות ביום כמו שאר העולם.
מתקבלת החלטה.
הפעם ההחלטה היא סופית לחלוטין בהחלט.
שוב קם ב 16:00, מתאושש, מתעורר אבל אתה בעצם ישן תמידית.
עובד, מסיים, יוצא לשתות.
כמות האלכוהול שתצרוך עולה ביחס ישר לכמה שתתפדח להתחיל אתה.
אולי היא תסכים לבוא, תזייף, לצורך העניין לא יעניין אותך אם
היא מזייפת או לא.
סמול טוק משעמם על הסיגריה שאחרי, היא תלך, אתה תביט במראה
ותעשה שרירים.
אולי אפילו תשחק עם הגבות את המשחק "איזה חתיך אני".
האזעקה של המאזדה של גושפנץ מהקומה מעל תוציא אותך מהנרקסיזם
הרגעי.
למחרת אתה צריך ללכת לבנק.
שוב תחשוב על מהפיכה שבה כל העולם חי בלילה כמוך.
בנקים פתוחים בלילות, בקולנוע כל הלילה הצגות, רחובות הומים
בחושך וכבישים ריקים ביום.
8:43 בבוקר בסניף הבנק שלך. אתה מתעורר מהחלום.
לפניך ילד מכוער עם גשר.
מאחוריך גברת עם סלים. ושפם.
אתה מתעצבן שההוא מקדימה נכנס בלי תור.
אתה לא עושה עם זה כלום.
אתה תוהה אם אי פעם הם יוסיפו עוד פקידה ויודע שלא.
ואז נופל האסימון.
אתה לא שייך.
זה לא בשבילך, תורים ובירוקרטיה.
אתה לא בנוי לרמזורים, פקקים ולאנשים ש- "רק רוצים לשאול משהו"
בתור לרופא בקופת חולים.
אתה איש מחשבות, הוגה דעות.
מתקרב כשמעניין ומתרחק כשצפוף.
אתה כותב. לפני זה אתה חושב.
אתה לא מצליח לחשוב בבלאגן.
אתה לא שומע את התת מודע מדבר .
תחושת שליחות מציפה אותך.
אם כולם ילכו לישון מי ישאר לשמור?, מי ישאר לחשוב?
תושבי כדור הארץ יכולים גם הלילה ללכת לישון בשקט.
אתה תשאר פה לכתוב.