אני אוהבת שאת מלטפת אותי כשקר.
גם כשלא קר, אבל בחורף לכל דבר יש איכות מבושמת ומשכרת כזו,
כמו של יין מבציר טוב במיוחד או של בושם יוקרתי, שעולה מספיק
כדי לפרנס משפחה קטנה.
אני אוהבת את השירים שאת מזמזמת לעצמך כשאת את קוראת ספר, או
צופה בטלוויזיה או עובדת על פרויקט חדש, אפילו אם המילים קצת
שגויות.
אני אוהבת שאת מנסה לצייר אותי, בעפרון אפור וקווים גסים, וגוף
לא פרופורציונאלי, כי רק אז אני מרגישה יפה.
אני אוהבת את הריח שלך אחרי שאת יוצאת מהמקלחת, עטופה במגבת
לבנה וסטריליות בריח שמפו פירות-אקזוטיים, טהורה כל כך שלפעמים
גם אני מרגישה נקייה.
אני אוהבת את החיוך שלך, עם השיניים הלבנות כמו מפרסומת למסטיק
מנטה ללא-סוכר, בוהקות באור מסנוור שגורם לי למצמץ בעיוורון,
ומאירות לי פינות חשוכות שאפילו לא ידעתי על קיומן.
אני אוהבת את החיבוק שלך, חזק וחם ומגן, ולא אכפת לי שלפעמים
אני כבר לא יכולה לנשום, כי אומרים שהקשר הראשון תמיד קצת
חונק.
ואני אוהבת את העיניים שלך, כמו קפה שחור ומר שמשאיר את הלשון
קצת רדומה, ואוהבת את השפתיים, והנמשים, ואפילו את הבהונות בכף
הרגל השמאלית.

ומתי שנדמה שזה כל כך מושלם, די חבל לי שאהבה זה בסך הכל חומר
כימי שמפריש המוח.