פעם, כשהייתי קטן, נפלתי.
נפלתי, אז מה? מה כל כך נורא?
זה שדיממתי, זה שנפגעתי? מה כל כך נורא בנפילה, קטנה?
הרי אומרים שאחרי שאתה נופל אתה קם... לא?
לא ככה זה, אבא? נו אבא, תגיד, לא ככה זה?!
תגיד לי כבר, לפני שאני מפיל אותך!
אה, אתה רואה, גם אתה מפחד ליפול, ועוד שאני אפיל אותך אתה עד
לתהום תצנח. ולא יהיה שם אור, ככה, סתם, בלי נרות, בלי להבה,
רק צואה. צואת עכבישים. אבל הנה שוב, הנפילה הקטנה הזאת אומרת
לי לבוא אליה, עוד פעם? אני חייב?
למה?! למה אני, אני חייב? תמיד זה אני, למה לא היא?
זה כי אני בן, נכון? נכון? נכון?

ככה זה תמיד, סיפור קטן על ילד ששואל. ככה זה תמיד כשיש לך דה
ז'ה וו, או איך שלא אומרים את זה. כשאתה מרגיש את אותו הדבר,
שוב ושוב, זה לא נקרא דה ז'ה וו אבא? אז איך, נפילה?

הנופלים, אך, איזה דה ז'ה וו....