הסרטים הם כחולים, הלילות הם שחורים,
השקרים לבנים והאורות אדומים.
אני עומד בחלון ומביט החוצה,
רואה אייך הצביעות נוטפת מצמרות העצים.
הכל צבעוני, אחד כלפי השני,
אך השנאה מכרסמת, היא אוכלת אותי.
ההטעיה מכוונת בידי השלטון,
רק לא ללכת, להשאר במקום.
ההורים מחנכים לנימוס ולסדר,
הם חושבים שבלי זה, לא יהיה בסדר.
הם אומרים לי תלמד, תלבש את הסוודר,
אני nחפש תשובה ובורח ל"חדר".
אמא, אני יודע, אותי את אוהבת,
רק תעשי קצת סדר בראש ותראי,
לעזעזל, על מה את חושבת.
ואבא, כשאתה אותי מכה, עם חגורה או מטאטא,
תדע שהנפש סובלת בתוך הגוף
ושלזה לא קוראים חינוך.
החברים הם מפלט,
הם יישרו מולך מבט.
תריבו פעם או פעמיים, זה לא משנה,
הם ייאהבו אותך כפליים.
דיכאון זה כייף, הרגל מגונה
אך הרגשה נהדרת.
אבל צריך להזהר לא לשקוע,
לחשוב בצורה קצת אחרת.
החרדים חיים באמונה. הם מחכים לגאולה.
ה"פרוזדור" הוא בשבילם סחיטה והונאה.
הם מרמים את המדינה, הציונית והטובה,
אך הם חיים ומקיימים את הבדיחה הכי גדולה.
|