הוא יושב שם ומשווה את האינדיאנית לג'סיקה רביט. אז אמרתי לו.
''הלוליטה הזאת של הארנב היא ההתחלה של כל הפורנוגרפיה
המצויירת. מה לה ולשחורדינית ההיא''. ''את היחפנית הייתי לוקח
בתור חברה לטווח ארוך'', הוא מגלה צד רגיש, ''אבל ברור שהייתי
מעדיף לזיין את השפנפנה אם הייתה לי האפשרות'' וממהר להבהיר.
בטח שהוא היה מעדיף, המוח שלי ממהר להפנים. אני מישירה אליו
מבט חטוף ובורחת שוב. ולמה שלא יעדיף אותה? כל גבר ממוצע היה
מעדיף את הג'ינג'ית החטובה. בטח ובטח אם היא מצויירת ולא יכולה
לטרוק לו את הדלת. מלבד זאת, קשה לשכוח את העובדה הפעוטה שעל
כל יתרונותיה הבולטים של הלוליטה, היא עדיין נמשכת לחתיכת שפן.
המבט שלו מסכים איתי אבל האגו שלו נאחז בכבל האחרון שעוד נותר.
''יש משהו בצמות השחורות שלה שמסובב לי את הראש'', הוא מפתיע
ומסביר את עצמו. הוא לא יודע, כנראה שצבע הגופן השחום שלה
השתרש לו טוב שם למעלה.
אני משרטטת את התסריט בראש. אמריקאית אדומה משוטטת לה ביער
ומתכופפת לעיתים ללטף איזה במבי יתום. קולות רכים מפריעים את
שלוותה ומאלצים את עיניה הגדולות להביט סביב. לאחר סקירה של
כשתי דקות מסך היא מגלה שהיער שטוף השמש הותיר אותה בודדה בין
העצים החומים והדשא הירוק. היא מביטה מעלה וכחול 18 מחדיר רוגע
בקרבה. הקול העמוק קורא לה שוב ואומר לה להקשיב ללבה. כל
הפרוצדורה הזאת שורפת לנו את המוח עד שהיא סוף סוף מבינה מאיזה
סלע בוקע ה-VOICE OVER של אמא אדמה. ''יקירה שלי, עשי מה שלבך
אומר לך. האמיני בעצמך ואל תוותרי לעולם. יש בך את הכוח להציל
את כולנו''. אני עוד שניה פורצת בדמעות שגורמות לשיטפון בכל
היער ואז קולטת שלנייר הזה אין בכלל לב. איזה כוח ואיזה נעליים
מעור של חזיר בר עם נזם בנחיר השמאלי?! אם היא רק מנסה להרים
את הזמיר שפצוע על הארץ האצבע שלה ישר מתקמטת. וזה עוד במקרה
הטוב.
הדפים ממשיכים להתחלף והאינדיאנית ממשיכה בדרכה. כמו במשחק
מחשב מלא מכשולים היא קופצת לה בנחישות מעל גזעי עצים עקורים,
נאחזת בענפים משתלשלים, מזנקת על פטריית קסם ומרוויחה שני
מטבעות, לוקחת טרמפ עם נמר כתום ומקנחת בקפיצת ראש ישר לתוך
מפל. מד הנקודות בפאנל העליון מרקיע שחקים. אני מביטה בציפייה
בשורת הלבבות. למעלה? למטה? למרבה ההפתעה, השחורדינית השברירית
לא מתמוססת במים אלא יוצאת מהם באלגנטיות מופתית. השיער שלה,
שלפני דקה היה קלוע צמות הדוקות, נופל כעת על כתפיה במן בוהק
מהפנט. פתאום אני קולטת מה הוא רואה בה. האקזוטיות שלה מצטלמת
יפה על המסך. כמעט כמו בפרסומת של פנטן. היא יוצאת מהאגם הקריר
בפוזה של דוגמנית במשבר ומתחילה לצעוד לעבר סוללת העשן. בטח גם
אותה לימדו שאין עשן בלי אש, אז היא מחפשת את הבלונדי שמנסה
להשתלט לה על השבט. בין כל הבקתות הרעועות נמצאה האבדה. הבריטי
עומד מולה. המבט בניהם מקפיא את האווירה. LITERALLY. אני
מושיטה יד ומושכת אליי את שמיכת הפליז השחורה. מוזיקת כינורות
קיטשית מחרישה לי את האוזניים ואני לא יכולה שלא לתהות מה
המדהים הבריטי הזה מוצא בה. בדיוק כשהם עומדים לגדום באכזריות
את כל הפנטזיות שלי ולהתנשק, הווליום מתחזק. המתח גובר כאשר
למסך נכנס המדהים הישראלי שלי וגואל אותי מייסוריי. רק שבמקום
לירות חץ מורעל בלב היחפנית הוא הורג את הבלונדי ונושא אותה
לעבר השקיעה. אירוני משהו.
''בסדר'', אני מתפשרת ומביטה בו שוב בחיוך. ''אז יש בה משהו
מושך. אבל זו לא סיבה להשוות אותה לאלילת פורנו מחוטבת. אחרי
הכל, היא סתם עוד אחת מצויירת''. הוא מסרב להסיר את חומות
המגננה מהאינדיאנית שלו ומפציר בי שגם את ג'סיקה עשו באצבע.
''נכון'', אני מחליטה לתמוך בו קצת, ''אבל את הלוליטה ציירו
במיוחד כדי למשוך גברים מאותגרים מינית, בעוד שאת פוקהונטס
ציירו כדי להגן על חיות היער תוך דילוגים עליזים''. הוא מתקפל
בתוך הכיסא האפור ואני מחליטה להמשיך במונולוג.
''ראית עולם מגניב?'' אני שואלת בנחישות. הראש היפה שלו מניד
בחוסר הבנה. אני פוצחת בתיאור העלילה ומסבירה לו איך ציירו את
בראד פיט בעולם מצוייר. ''מה הוא חיפש שם?!'' הוא מתפלא, ''הרי
יש לו בלונדינית משלו בבית''. כנראה שכמו כל גבר ממוצע גם הוא
פינטז בשירותים על השפנפנה אז מישהו בהוליווד בנה לו נקבה
משלו. למעשה, בנו לו מציאות שלמה רק כדי שיוכל להציל איזו
אפרוחה צהובה מצבתותיו של האיש הרע. ''אתה רואה'', אני מסכמת
את העניין, ''ככה עושים אנימציה איכותית''.

גם אני, כמו כל מתבגרת נורמלית, גדלתי על הקלאסיקות המצויירות
מבית היוצר של העכבר המסומם. עוד אליל ילדות שבחרו לתת לנו
להעריץ... מזיק ביתי שמתרוצץ לו ברחבי העולם עם בוקסר אדומים
ועכברה מהבית של השכנים. בסדר, חשבנו לנוכח הקולות המוזרים
שבקעו מההורים, אנחנו מסוגלים להתמודד איתו. אז גידלנו אותו.
אהבנו אותו. צחקנו איתו. בכינו איתו. קנינו בובות שלו. אביזרים
בדמותו. מנורות לילה. מחזקי מפתחות. כוסות. צלחות. אפילו שמלות
קטנות וחמודות. בקיצור שטפנו איתו את המוח כמו שרק ילדים
יודעים. אז למה אחר-כך הם כל כך נדהמו לגלות שהצלנו אותו
מהמלכודת עם הגבינה שהם החביאו בלילה מתחת למדרגות?

בניסיון להחיות את שמו הטוב של העכבר אני מתיישבת על הרצפה
הקרה ופותחת את הארון הישן. מרימה קלטות שנפלו ומניחה בראש
הערימה הנמוכה. מרתף של נוסטלגיה. ערמות על גבי ערמות של ילדות
נשכחת. שולפת את הצבעוניות שבניהן ונותנת לזיכרון להפליג. לא
מזמן הבחנתי שבין כל פיסות הנייר קשה להתעלם מהדמיון בין הנסיך
לגנב. השיער השחור השופע שלהם משך את המין הנשי כבר מההתחלה.
כמו כל אישה מזוכיסטית אני נשאבת פנימה בוואקום של השוואה
ומנסה להבין אם האופק יראה ורוד יותר על גבי שטיח או ספינה.
בין התמונות אני משרטטת טבלה ומקשטת אותה בסרטנים ואבטיחים.
שקלול מהיר של הקריטריונים מראה כי מעמד השניים זכאי לכוכב הים
הראשון. הומלס שגונב אבטיחים כדי לעבור את היום מול נסיך שפותח
את הבוקר עם סרטן טרי על צלחת מוזהבת. בטח לא הייתי מתנגדת
למלתחה גדושה שמלות בסגנון סקארלט או'הרה, שמשרתות תפוחות
יוכלו להשליך בעדינות על גופי אחרי אמבט בועות ממושך. ואם
נתחשב בכך שהערבי ייאלץ לוותר על המלוכה לטובתי, סביר להניח
שאבלה את שארית חיי על גגות פח לוהטים, לבושה סדינים קרועים
שאבו הועיל בטובו להוריד מהחבל המתוח בין הבניינים.
היא עומדת מולי במבט מופתע ולא מבינה איך אני יכולה לייחס
חשיבות רבה כל כך למעמד. אחרי הכל, אלאדין יכול לקטוף לי את
הירח גם בלי כרכרות ומשרתים. ''אז נכון, יש לו ערפל כחול וסמיך
שמגשים חלומות'', אני מחשבת בפניה את הזוויות, ''אבל אל תשכחי
איך הוא הקריב משאלה שלמה רק כדי להיות נסיך'', אני מתחכמת
בחזרה. ''ואם כבר מדברים על משאלות, הבן-אדם לגמרי סידר את
הצמר גפן שלו''. ''האירופאי שלך לא פחות בן זונה''. היא מוציאה
מטבע דמיוני מהכיס השמאלי. ''אחרי כמה ימים עם הבתולה שלו כבר
נשבר לו''. והופכת אותו בכף ידה. ''היא עוד לא הספיקה לחזור
לים''. האצבעות הארוכות שלה מלטפות אותו ברכות. ''והוא מצדו''.
סוגרת עליו באגרופה. ''כבר התאהב בבחורה הבאה''. המטבע מזנק
מידה ועושה את דרכו לכיווני. ''כישוף''. אני מחייכת אליה
ותופסת אותו. ''התמנונה הזקנה גנבה לטריטון את הקלשון ולאריאל
את הקול. ואם כל זה לא מספיק, עכשיו היא גם רוצה לגנוב לה את
הבחור. אחותי'', אני מסתכלת לה בעיניים, ''קלפטומנית''.
''לעומת הקורבן האומלל'', אני מעמידה דברים במקומם, ''הגנב
השקרן בנה מערכת יחסים שלמה על פי שרטוטים מדויקים של סולם
שקרים. לבנה אחר לבנה הוא הניח את השטויות שלו, ודאג שהקופיף
ידביק אותן טוב טוב ביחד כדי שלא ייפול בדרך למרפסת של בת
הסולטן. הן בטח היו איטונג, אחרת היא לא הייתה קונה''. ''עזבי
את זה לרגע'', היא חותכת את הקריטריון השולי, ''מה עם הלוקיישן
של כל האגדה הזאת?'' אז נכון, אין בי הערכה לים יותר מן המתבקש
ואת הקיץ האחרון שלי ביליתי בלחות המדבר במקום בקרירות הים,
אבל יש דברים שאני מוכנה להתפשר עליהם. אני מקליקה את שתי
האופציות על מסך המחשב ומהרהרת האם הויתור לא גדול מדי. הצהוב
המתמשך תמיד הרגיע אותי, שלא כמו הכחול המאיים. אני לא מספיקה
למחוק את הקובץ המיותר והיא כבר פותחת תיקייה מהעבר. ''חוץ
מזה''. היא מדפדפת בין המסמכים המצהיבים. ''הג'ינג'ית הייתה בת
16''. העיניים שלה מתמקדות על השורה השנייה מלמטה. ''מה שבסך
הכל הופך את האביר לפדופיל''. ''זה בכלל לא חשוב''. אני מפצירה
בהתגוננות אחרונה על האירופאי שלי. ''הוא רק חיפש את הדג
ומאיפה הוא מחרבן'', על שפתיי עולה חיוך משועשע, ''כדי שיוכל
לדפוק אותה מאחור''.