את מולו.
גופך אך במרחק נגיעה משלו, כה קרוב שאפשר להושיט יד.
הוא מדבר אלייך, לא נוגע, הוא רק מחייך ואת נמסה.
הוא נותן לך במתנה מילים שכה השתוקקת לשמוע, מילים שעוטפות
אותך בחום שאת לא יכולה להסביר. הן שוברות אותך, המילים שלו,
את החומה שבנית במשך שנים, היא נמסה, איתך.
הוא מביט בך, במבט הזה שלו, מבט שקורא כל מחשבה שעוברת בראשך,
מרעיד כל תא בגופך ושולח גלי חום מחשמלים לאורך כל גופך.
את רוצה אותו. חומדת, משתוקקת, כמהה למגעו.
הוא יודע את זה.
הוא מתרחק. עוצם עיניים ופושט את ידיו לצדדים. את מנסה לקלוט
את כל תנועותיו ולפרש אותן אך תשוקתך כבר טשטשה כל זכר להיגיון
או למחשבה רציונלית. את מתקרבת אליו, נוגעת בו, הוא לא זז, את
מעבירה את ידייך על חזהו. מלטפת בעדינות ששייכת רק לך.
את עוצמת עיניים, מקרבת את שפתייך לשלו. מרגישה כיצד גופו
מתרגש רק מהמחשבה על מה שקרב. את ניצבת מולו בשניות הללו מוכנה
לתת לו הכל. את כל עולמך ועוד קצת. הוא לא זע.
כשאת מרגישה בטעמן המתוק של שפתיו את נזכרת.
כמות המידע וההבנה החדשה שמציפה אותך באותם רגעים היא בלתי
נסבלת מבחינתך. המחשבות טסות, יוצאות מכלל שליטה, ואת מרגישה
מנוצחת כמו באותם רגעים שרצית להרפות מהכל ולנוח.
את זוכרת בבהירות חדה עד כאב, את עדינות המגע שאהבת כל כך
פעם.
את מתחילה לקשר.
השיחות אל תוך הלילה.
ההתחברות המהירה.
התלות הרגשית הזו, כבר מהשיחה הראשונה.
החיבוק...
ההבנה שוברת אותך.
את מנסה להשתחרר.
הוא אומר שהוא אוהב.
את רוצה לברוח.
הוא נצמד.
את בוכה.
הוא יודע למה.
את מחבקת אותו, שואלת "למה עשית את זה?"
הוא עונה שלא היתה לו ברירה.
אנחנו עומדות מחובקות, בין אלפי הדמעות של פעם. בינו לבינך
לביני.
|