אני נזכרת בתקופה שהייתה לנו
זמן קצר יחסית
זמן ארוך, שלא היה בו כלום.
היו ריבים, היו שתיקות,
היו נשיקות
והרבה הבטחות.
לא היה חיבור אמיתי,
חוץ מהעובדה ששנינו חיפשנו משהו
ובעצם היינו רק שני ילדים שחושבים שהם מנצחים את כולם.
הרי מה חשוב מה כולם אומרים,
שהעיקר שלנו טוב, שזה מה שאנחנו רוצים.
אבל אולי זה לא היה כל כך טוב,
לא כמו שזה היה יכול להיות.

אני מסתכלת עליך עכשיו ולא מכירה אותך
מפחדת לגשת ולדבר איתך
מפחדת לשאול מה עובר עליך.

אתה כבר הספקת למחוק אותי מהזיכרון שלך
אני לא מצליחה, אבל לאט לאט
גם אותך אני אשכח
וגם אתה, תיעלם לי מהחיים כמו לא היית
והזכרונות שלנו ביחד - גם הם יישכחו

ובסופו של דבר באמת לא יהיה כלום...