דברים רבים השארנו באויר
הרבה מילים שלא נאמרו והיו צריכות לצאת החוצה
עכשיו הן מהדהדות בתוך ראשי
רוצות לצאת...
הייתה שתיקה, שתיקה גדולה, גדולה כל כך עד שהיא הייתה כל כך
רועשת שלא שמעתי אותך. בשתיקה הזו הכל עמד באוויר ואף אחד לא
הוציא הגה, אבל אם יכולנו לשמוע את המחשבות היה שם כל כך רועש
עד ששתקנו. קשה לי להסביר את הדברים כשהמילים שלא נאמרו
מהדהדות לי בראש, כאילו מבקשות לצאת, האמת מבקשת לצאת עם
המילים הללו. היא לא רוצה לשקוע ולהישכח כמו כל שאר המילים
ש"נאמרו" ולא נאמרו שם. האמת הזאת שונה, היא כנה... לא כמוני
וכמוך אז, בשתיקה. פשוט התנהגנו כאילו לא איכפת, האגו היה שם,
והשתיקה הכל כך מעיקה הזאת, עד שהיה בא לצרוח אלייך להפסיק
לחשוב ולא להגיד כלום, פשוט שתדבר איתי, תסתכל עלי, כמו פעם.
הכל שונה עכשיו
מצד אחד, כל הקלפים על השולחן, ומצד שני, הכל חבוי בחדרי חדרים
של מוחנו... אז מה עושים? מה הלאה?
איך אני ממשיכה מכאן? איך אני צריכה עכשיו להמשיך לבד? למה?
השתיקה אמרה הרבה דברים אבל אנחנו עדיין שותקים...

אוהבת, או שלא...