ואם לא הייתי קיים, עדין הייתי מאושר?
ואם לא הייתי צריך לעבור את המסע, עדין הייתי מגיע למטרה?
ואם הייתי יכול להעלים את הכאב והעצב, עדין הייתי מרגיש את
השמחה והאושר?
לפעמים כשקשה לי נורא וכל הצער והכאב מקיפים אותי ולוחצים עליי
בשאיפה לשנות עבורי את מצב הצבירה אני חושב על האופציות של
בריחה, של היעלמות, אולי לחיות לי מכוסה במיטה, כרית מסתירה את
העדות האחרונה של התאורה
הרצון להיעלם לפעמים כל כך חזק שאני לו נכנע, נכנס בכניעה
למיטה, מכסה את עצמי ונותן לנפשי קצת מנוחה
אני במלחמה, במלחמה עם כל הרע, למען שלווה אישית וקצת רגיעה,
אבל המלחמה נורא קשה, היא דורשת ודורשת ולא נותנת מנוחה, וכמו
בכל מלחמה, יש קרבות עטורי ניצחון ויש קרבות שתוצאתם תבוסה
ולמה זה אי אפשר פשוט להשהות את המלחמה? להפסיק את מכונות
הירייה ולהירגע קצת, ליהנות מהעולם ללא כל הלחצים הקיימים
ואולי אפילו ללחוץ את ידם של האויבים
לצערי התשובה ברורה וידועה, אין אויבים ואין מלחמה, יש רק צבא
אחד ואותו אני מנהיג והאויבים שלי, הם פשוט דמיון נחמד, צבא
שלם אימתני במימדיו ומצויד עד לחייל הקטן והכול יציר דמיוני
אבל עדין מפחיד אותי.
נקרא לצבא הפחדים ולשדה הקרב החיים. |
